ניצה בן-דב

ניצה בן-דב נולדה ב-1950 בתל אביב-יפו

ניצה בן-דב, ששמה המקורי פרוכטמן, נולדה בתל אביב ב-10 במרץ 1950 להורים ניצולי השואה. אביה, דב פרוכטמן, היה מורה לספרות וכתב מחקרים על יצירת ש״י עגנון.

סיימה את לימודיה בתיכון חדש בתל אביב ב-1968 ושירתה בנח״ל. למדה ספרות עברית ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים בין 1970 ל-1973. את התואר השני והדוקטורט השלימה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ועבודת הדוקטורט שלה עסקה בחלומות ובפסיכולוגיה ביצירות עגנון וקפקא.

בין 1986 ל-1989 לימדה באוניברסיטת פרינסטון. ב-1989 החלה ללמד באוניברסיטת חיפה, ושם מונתה לפרופסור. הייתה העורכת הראשית של הוצאת הספרים של האוניברסיטה בין 1996 ל-2000, יו״ר הערוץ האקדמי בין 2001 ל-2005, והקימה תוכניות בנשים ומגדר ובלימודי תרבות.

מחקריה עוסקים ביוצרים כמו עגנון, א״ב יהושע, עמוס עוז ויהודה עמיחי, בגישות סטרוקטורליסטיות, פמיניסטיות ופסיכואנליטיות. בספרה על עגנון מ-1993 טבעה את המושג ״אמנות העקיפות״. היא נשואה ליוסי בן-דב, לשעבר המנהל הכללי של בית הספר הריאלי העברי בחיפה, ולהם 3 ילדים.