שלמה לביא

שלמה לביא נולד ב-1882 בפלונסק

שלמה לביא נולד בשם שלמה לבקוביץ בפלונסק ב-1882 וקיבל חינוך דתי. בצעירותו פעל בתנועת הנוער ״עזרא״ יחד עם דוד בן-גוריון, והשניים לימדו תנ״ך ועברית ילדים עניים.

ב-1905 עלה לארץ ישראל בימי העלייה השנייה, ובאותה שנה השתתף בכנס היסוד של ״הפועל הצעיר״. עבד כפועל חקלאי בפתח תקווה ובסג׳רה, השתתף בהקמת ״השומר״ ב-1909 ושירת כשומר. ב-1920 היה ממייסדי ההסתדרות.

לביא הציע את המעבר מן הקבוצה הקטנה לקבוצה הגדולה, וב-1921 היה ממקימי קיבוץ עין חרוד, שבו חי עד מותו. היה חבר ההגנה, ובמלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי ושירת כנהג. שני בניו, ירובעל והלל, נפלו במלחמת העצמאות.

ב-1949 נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפא״י, ב-1951 נבחר שוב, וב-1955 איבד את מושבו. ב-1954 פגע ברכבו בפועל כביש והרגו. הוא ביקש להסיר את חסינותו, הועמד לדין, הורשע בגרימת מוות מחוסר זהירות ונקנס.

לביא כתב ספרים על התנועה הקיבוצית, סיפורים ורומן אוטוביוגרפי שזיכה אותו בפרס אוסישקין. נפטר ב-1963 ונקבר למרגלות הגלבוע לצד אשתו רחל.