שלושה לוחמים פצועים, רגל תותבת וכוס של חתונה

שלושה לוחמים שנפצעו בלחימה שפרצה אחרי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 סיפרו בירושלים על מה שקרה להם אחרי הפציעה. לכל אחד מהם צלקות גלויות ואובדן של חברים, ולכל אחד מהם שנים של שיקום.

דניאל ו' מפתח תקווה היה בן 21 וסיים זה עתה קורס חובשים בחטיבת גולני כשהמתקפה החלה. בתוך נגמ"ש שהושבת ליד קיבוץ ניר עם, סמוך לגבול עזה, פעל להציל את הלוחמים סביבו. כשרימון נפל לתוך הרכב, חברו מתן אברג'יל זינק עליו, הציל את הצוות ונהרג. דניאל טיפל בפצועים תחת אש, פתח פתח חירום כדי לאוורר את הגזים והחזיק את אנשיו בחיים עד שהחילוץ הגיע. אחר כך, סיפר, השקט היה הקשה מכל: הלילות היו ארוכים וריקים וקולות היום חזרו שוב ושוב. את הדרך קדימה מצא דרך אחרים ששרדו. "אולי כי כבר קיבלתי את המוות", אמר, "למדתי איך לחיות".

תום ה', גם הוא מגולני, התעורר באותו בוקר לירי רקטות והבין שהוא הלוחם הבכיר ביותר שנותר על הרגליים במוצב שבו שהה. בגופייה ובאפוד, יחד עם חברו בנימין חימש נגמ"ש במקלע שמשקלו 37 קילוגרם, נסע תחת אש להגן על ניר עם וחיפה על חברים לכודים עד שהגיעו התגבורות. אחר כך הגיעו נדודי השינה, האשמה והתחושה שצריך להצדיק את ההישרדות. השיקום התחיל בצעדים קטנים, דרך ספורט מותאם ופעילות קבוצתית. "זה לא היה רק כדורגל", אמר. "זה היה לנשום שוב".

בוריס ס' נולד באוקראינה ועלה לישראל בגיל 12. הוא שירת בדובדבן ומיהר לחזור מיפן כדי להצטרף ליחידה כשפרצה המלחמה. ב-10 בנובמבר, בבית חאנון שבצפון רצועת עזה, פיצוץ הרג ארבעה מחבריו וקטע את רגלו. ב-22 ביולי 2025, בגיל 27, הוא עמד תחת חופה בירושלים. כשהגיע הרגע לשבור את הכוס, הרים את הרגל התותבת והוריד אותה. חודשיים לאחר מכן, בהושענא רבה בחג הסוכות, סיפר את סיפורו בפני חדר מלא עולים חדשים.

מה עומד מאחורי שמות היחידות

דובדבן היא יחידה 217 של חטיבת הקומנדו בצה"ל, יחידה מסתערבים ללוחמה בטרור שהוקמה ביוני 1986 ואנשיה פועלים בלבוש אזרחי באזורים מיושבים, לפי ערך ייחוס על היחידה. גולני היא אחת מחטיבות החי"ר המרכזיות של הצבא. שתיהן היו בלב הלחימה בעוטף עזה ביום הראשון של המלחמה.

המספרים שמאחורי שלושה סיפורים

לפי הכתבה המקורית, בשנתיים של לחימה נפצעו יותר מ-20,000 חיילים ישראלים, מחציתם מתחת לגיל 30. הנתונים הרשמיים עולים בהתמדה. אגף השיקום במשרד הביטחון דיווח שקלט 10,056 פצועים בעשרת החודשים הראשונים של המלחמה, כ-35 אחוזים מהם עם פוסט טראומה או מצבים נפשיים אחרים וכ-37 אחוזים עם פגיעות בגפיים, כ-68 אחוזים מהם מילואימניקים, כפי ש"טיימס אוף ישראל" דיווח באוגוסט 2024. עד מרץ 2025 הגיע המספר לכ-16,000 חיילים פצועים, ובהם 72 קטועי גפיים שהותאמו להם תותבות, דיווח אותו עיתון. מאז נכנסו למערכת השיקום יותר מ-25,000 פצועים ישראלים, ובמשרד מעריכים שעד 2028 יטופלו בו כ-100,000 בני אדם, כמחציתם עם פגיעות נפשיות, דיווח ynet.

העמותה שבמרכז הסיפור

"בלב אחד" היא עמותה ללא כוונת רווח מניו יורק שהקימו הרב אוריאל ויגלר ואשתו שבי, מתנועת חב"ד. היא הוקמה ב-2009, הפעילה את המשלחת הראשונה שהביאה חיילים ישראלים פצועים לניו יורק בשנה שאחריה ונרשמה כעמותה ב-2017. היא גם מחזיקה בית סמוך לתל אביב עם מתקני טיפול, מבקרת חיילים בבתי חולים ומסייעת להם בליווי רפואי ותעסוקתי, לפי "טיימס אוף ישראל" ב-2022 ולפי eJewishPhilanthropy, שדיווח בנובמבר 2023 כי הארגון גייס 4.3 מיליון דולר בערב התרמה במנהטן שבועות אחרי פרוץ המלחמה. בעמותה מתארים את פעילותם כהשלמה של פערים בטיפול המדינה, ולא כתחליף לו.

"כשפגשנו את בוריס לא ראינו קטוע רגל, ראינו נשמה שלמה", אמר הרב ויגלר. "לראות אותו עומד תחת החופה היה ניצחון לכל לב פצוע בישראל". שבי ויגלר אמרה שהארגון לא עוסק במה שהחיילים איבדו אלא במה שעדיין זוהר בהם. לינדה פרדס-פרידבורג, מנכ"לית "שישי שבת ישראלי", יוזמה שמחברת עולים דוברי רוסית לחיים בישראל ולהתנדבות, אמרה שכשעולה חדש שומע חייל אומר שאיבד רגל אבל לא את העתיד שלו, זה נותן לו עוגן בארץ.

מה עדיין לא ברור

שניים מהשלושה מזוהים רק בשם פרטי ובאות אחת, והכתבה לא מסבירה מדוע. בישראל חלות לא פעם מגבלות פרסום על חיילים בשירות ועל משוחררים טריים. לא נמסרו פרטים רפואיים, אישור השתייכות ליחידות או מועדי שחרור לגבי אף אחד מהם, והנתון על מספר הפצועים שצוין בכתבה המקורית אינו מיוחס לגוף בשם.