יהושע אריאלי

יהושע אריאלי נולד ב-1916 בRybáře

אריאלי, ששמו המקורי קרל לבל, נולד ב-1916 בקרלסבאד שבבוהמיה, בן הזקונים במשפחה עם 3 אחיות גדולות. הוא גדל בבית סוציאליסטי וציוני. ב-1931 עלה לארץ ישראל, למד חקלאות בכפר הנוער בן שמן, וב-1933 עבר לקיבוץ חפצי-בה.

ב-1937 החל ללמוד מוזיקה, פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, אך השירות הצבאי קטע את לימודיו. ב-1951 סיים את התואר השני, למד בהרווארד עד 1953, וב-1955 קיבל דוקטורט בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית.

ב-1940 התגייס לצבא הבריטי, וב-1941 נשלח ליוון ונפל בשבי בקלמטה. הוא היה 4 שנים שבוי מלחמה במחנות ביוון, באוסטריה ובגרמניה, והסתיר את זהותו היהודית. לאחר המלחמה פיקד על פלוגה ב״הגנה״, היה שומר ראשו של דוד בן-גוריון, ובמלחמת העצמאות היה המפקד הראשון של הגדנ״ע בירושלים.

הוא לימד בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית, מונה לפרופסור חבר ב-1963 ולפרופסור מן המניין ב-1972. ב-1967 ייסד את החוג הראשון בישראל ללימודים אמריקניים. הוא היה ממייסדי אוניברסיטת חיפה והרקטור הראשון שלה, ועמד בראש החברה ההיסטורית הישראלית.

הוא היה ממקימי תנועת ״מן היסוד״, ואחרי מלחמת ששת הימים ממייסדי התנועה לשלום וביטחון. מחקריו עסקו בעיקר בדמוקרטיה האמריקנית ובפילוסופיה של ההיסטוריה. ב-1993 קיבל את פרס ישראל, ונפטר ב-2002.