סעיף 1 לתקנות הסעה בטיחותית לילדים נכים (כללים ומבחנים לזכאות להסעה ולליווי), התשנ״ה–1995, זכות לקבל הסעה.

(א)ילד נכה זכאי להסעה כאמור בסעיף 2(א) לחוק אם התקיים בו אחד מאלה:

(1)הוא ילד חריג כהגדרתו בחוק חינוך מיוחד, התשמ״ח–1988 (להלן – חוק החינוך המיוחד), שזכאותו לחינוך מיוחד נקבעה על־ידי ועדת השמה, לפי אותו חוק, בין אם הושם במוסד לחינוך מיוחד כהגדרתו בחוק האמור ובין אם הושם במוסד חינוך מוכר אחר לפי אותו חוק;

(2)הוא איננו ילד חריג כהגדרתו בחוק חינוך מיוחד, שזכאותו לחינוך מיוחד נקבעה על־ידי ועדת השמה לפי חוק החינוך המיוחד, והוא המציא למנהל מוסד החינוך שבו הוא לומד אישור רפואי הקובע כי מחמת ליקוי בכשרו הגופני, השכלי, הנפשי או ההתנהגותי הוא אינו מסוגל לנסוע בכוחות עצמו והוא נזקק להסעה – במשך התקופה שצויינה באישור הרפואי כאמור; לענין פסקה זו, ”אישור רפואי“ – אישור החתום בידי הרופא המורשה שטיפל בילד הנכה;

(3)מנהל בית־ספר שקיבל אישור רפואי כאמור בפסקה (2), יודיע על כך טלפונית, תוך 48 שעות מקבלת האישור, למנהל האגף או המחלקה לחינוך ברשות המקומית שבה גר הילד, וכן ישלח אליו את המסמך בדואר רשום תוך שבעה ימים מיום קבלתו.

(ב)הזכות להסעה כאמור בתקנת משנה (א) תהיה רק למוסד החינוך שאליו שובץ הילד הנכה כדין לפי חוק לימוד חובה, התש״ט–1949, חוק חינוך ממלכתי, התשי״ג–1953 או חוק החינוך המיוחד.

(ג)נזקק ילד נכה, כאמור בתקנת משנה (א), במהלך לימודיו לנסוע למוסד חינוך שהוא חווה חקלאית, מרכז ימי, מרכז טכנולוגי־מקצועי, בית־ספר למחוננים, או למוסד חינוך כיוצא בזה, ולימודים אלה הם חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים במוסד החינוך שבו הוא לומד – כוללת זכותו להסעה גם הסעה למוסדות חינוך כאמור.