הנוסח המלא של דבר המלך במועצה על ארץ־ישראל (מתן תוקף חוקי לפקודות), 1932, ב-3 סעיפים.

הואיל ובדבר המלך במועצה על פלשתינה (א״י), 1922, כפי שתוקן ע״י דבר המלך במועצה על פלשתינה (א״י) (תיקון), 1923, נקבע בין שאר דברים שתהא לנציב העליון הסמכות והרשות המלאה להכריז על תקפן של אותן פקודות שיהא צורך בהן לשם שלומה, סדריה ושלטונה המתוקן של פלשתינה (א״י), בלא לפגוע בסמכויות הקבועות ושמורות באותו דבר מלך להוד מלכותו ובהתחשב עם כל תנאים והגבלות שייקבעו בהוראות שתנתנה לו בחתימת ידו ובטבעתו של הוד מלכותו ובהתחשב עם כל תנאים אחרים שיוטלו באותו דבר מלך:
והואיל ונקבע באותו דבר מלך שאין להכריז על תקפה של שום פקודה אלא אם כן פרסמו תחילה ברבים הצעה של הפקודה לפחות במשך חדש חמה אחד לפני מתן התוקף לפקודה, מלבד אם לדעת הנציב העליון מחייבת טובת עניני הצבור להכריז על תקפה של הפקודה מיד:
והואיל והכריז הנציב העליון על תקפן של פקודות:
והואיל ונתעוררו ספקות אם פקודות ידועות שהוכרז תקפן ע״י הנציב העליון פורסמו תחלה ברבים למשך חדש חמה כדרוש באותו דבר מלך:
לפיכך נאות הוד מלכותו לצוות בתוקף הסמכויות המסורות לו לתכלית זו בחוק השיפוט בארצות נכר, 1890 או בכל חוק אחר ובעצת מועצתו הפרטית, ובזה מצוים לאמור:–
מכוח האמור בסעיפים 14 ו־15 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש״ח–1948, כל סמכות שהיתה נתונה על פי החוק בידי הנציב העליון תהא נתונה לממשלה, וכל מקום בו נאמר בחוק ”פלשתינה (א״י)“ ייקרא מעתה ”ישראל“.