סעיף 15 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבור), 1943, הוראות בנידון תשלום הוצאות.

(1)אם הציע שר האוצר הצעה מוחלטת בכתב לשלם לתובע כל סכום בתורת פיצויים והסכום שפסק בית־המשפט לאותו תובע אינו עולה על הסכום שהוצע, יצוה בית־המשפט את התובע לשאת את הוצאותיו הוא ולשלם גם את ההוצאות שהוציא שר האוצר לאחר שהגיש את הצעתו, חוץ אם סבור בית המשפט, מטעמים מיוחדים, כי מן הראוי שלא לצוות כן.

(2)אם נוכח בית־המשפט כי התובע לא מלא אחר דרישות שר האוצר כפי שפורטו במודעה שניתנה כמפורט בסעיף 5 בתוך זמן שיהא מספיק לאפשר לו לשר האוצר להגיש הצעה מתאימה, תחולנה ההוראות דלעיל שבסעיף זה, ממש כאילו הציע שר האוצר הצעה מוחלטת במשך זמן אשר בו היה צריך, לדעת בית־המשפט, למסור פרטים מספיקים, וכאילו פסק לו לתובע סכום שאינו עולה על הסכום של אותה הצעה.

(3)אם הגיש תובע הצעה מוחלטת בכתב לקבל איזה סכום כפיצויים ומלא אחרי דרישות שר האוצר שפורטו כאמור לעיל, והסכום שפסק לו בית המשפט שוה לסכום שבהצעה או עולה עליו, יצוה בית המשפט את שר האוצר לישא בהוצאותיו הוא ולשלם גם את ההוצאות שהוציא התובע לאחר שהגיש את הצעתו, חוץ אם סבור הוא מטעמים מיוחדים כי מן הראוי שלא לעשות כן.

(4)בהתחשב עם האמור לעיל יהא ענין הוצאות של כל מו״מ משפטי מסור להכרעת דעתו של בית־המשפט והוא יכול לצוות מי ישלמן, למי ישלמון וכיצד ישלמון:

בתנאי שהוצאות אלה תהיינה לפי הדרגה הקבועה.

(5)מקום שצוה בית־המשפט את התובע לשלם את ההוצאות או כל חלק מההוצאות לשר האוצר, רשאי שר האוצר לנכות את הסכום שהתובע חייב בתשלומו, כאמור, מסכום הפיצויים המגיע לו.