חוק1952הנוסח המחייב הוא זה שפורסם ברשומות, והוא מופיע ברשימת הפרסומים.
סעיף 4 לחוק הדרכונים, תשי״ב–1952, תקופת תקפו של דרכון.
4. תקופת תקפו של דרכון
תיקון: תשכ״ט, תשס״ב, תשע״ז, תשע״ז־2, תשפ״ג
(א)תקופת תוקפו של דרכון היא עשר שנים מיום שניתן, ואולם אזרח ישראלי שלא השתקע בישראל רשאי השר להעניק לו דרכון לתקופה הקצרה מעשר שנים או תעודת מעבר; השר רשאי להורות על הנפקת דרכון מסוים או סוג מסוים של דרכונים, לתקופה קצרה מעשר שנים.
(ב)קבע השר לדרכון תקופה קצרה מעשר שנים, רשאי הוא להאריכה לתקופות נוספות, ובלבד שסך כל תקופות תוקפו של הדרכון לא יעלה על עשר שנים מיום שניתן.
(ג)ההוראות לפי סעיפים קטנים (א) ו־(ב) יחולו בכפוף להוראות סעיף 5א לחוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש״ע–2009.
הנוסח בעמוד הזה הותאם מהערך חוק הדרכונים, תשי״ב–1952 בספר החוקים הפתוח של ויקיטקסט העברי, שנקרא ב-1 בנובמבר 2026, והוא משותף ברישיון CC BY-SA 4.0.