סעיף 2 לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין־לאומית), תשכ״ט–1969, סמכות בית המשפט לעניני משפחה מבחינה בין־לאומית.

(א)בית המשפט מוסמך לדון בעניני התרת נישואין, לפי סעיף 1, בהתקיים אחת הזיקות האלה:

(1)מקום מושבו של המשיב בישראל;

(2)שני בני הזוג הם אזרחים ישראלים;

(3)מקום מושבו של המבקש בישראל, ובלבד שהתגורר בה במשך שנה לפחות בסמוך להגשת הבקשה להתרת הנישואין;

(4)מקום מושבו של המבקש בישראל, ובלבד שמקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג היה בישראל;

(5)המבקש הוא אזרח ישראלי ומקום מושבו בישראל;

(6)המבקש הוא אזרח ישראלי והתגורר בה במשך שנה במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת הבקשה להתרת הנישואין;

(7)המבקש הוא אזרח ישראלי ונמצא בישראל במועד הגשת הבקשה להתרת הנישואין, ובלבד שבאותו מועד, במקום מושבם האחרון של בני הזוג לא ניתן לערוך גירושין על פי כל דין.

(ב)לענין סעיף זה, ”מקום מושב“, של אדם – המקום שבו נמצא מרכז חייו או מקום מגוריו הרגיל.