סעיף 4ב לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט״ו–1955, הוצאת ילד ממקום שהותו לצורך חקירה.

(א)בסעיף זה, ”מקום שהות“ – מקום שבו שוהה ילד לצורך חינוכי או טיפולי, שאינו טיפול רפואי, לרבות בית ספר, גן ילדים או קייטנה.

(ב)התקיים תנאי המצדיק חקירת ילד בעבירה המנויה בתוספת שאין הוא חשוד בביצועה, בלא ידיעת הורהו כאמור בסעיף 4א, רשאי חוקר ילדים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ג), להוציא את הילד ממקום שהותו, אף בלא ידיעת ההורה, לצורך החקירה או לצורך פעולה אחרת כאמור בסעיף 7 בקשר לעבירה כאמור, ובלבד שהילד לא יוצא ממקום שהותו בניגוד לרצונו.

(ג)חוקר ילדים לא יוציא ילד ממקום שהותו לפי הוראות סעיף זה, אלא אם כן סבר כי חקירת הילד מחוץ למקום שהותו עדיפה בנסיבות הענין על חקירתו במקום שהותו ולאחר שעשה את כל אלה:

(1)הזדהה לפני מנהל מקום שהותו של הילד או לפני האדם האחראי על ניהול המקום באותה עת, הודיע לו כי הוא עומד להוציא את הילד מהמקום ומסר לו את פרטיו;

(2)התייעץ עם עובדי חינוך או טיפול במקום שהותו של הילד המכירים את הילד;

(3)הסביר לילד, בלשון המובנת לו בהתאם לגילו וליכולותיו, את מטרת הוצאתו ממקום שהותו והצורך בביצועה.

(ד)הוציא חוקר ילדים ילד ממקום שהותו כאמור בסעיף זה, ילווה הילד, ככל שהדבר אפשרי בנסיבות הענין, במהלך שהותו מחוץ למקום, גם בידי עובד חינוך או אדם אחר המוכר לו מאותו מקום (בסעיף זה – המלווה), בכפוף להוראת סעיף 5.

(ה)בלי לגרוע מהוראות כל דין, חוקר ילדים שהוציא ילד ממקום שהותו כאמור בסעיף זה יחזיר את הילד בתום החקירה לביתו, לאחר שהתייעץ עם הקצין הממונה על חקירת העבירה, או למקום שממנו הוצא הילד, או יוודא כי המלווה יחזיר את הילד אל אותו המקום.