סעיף ס לתקנות הדיון בבתי־הדין הרבניים בישראל – התשנ״ג, שמיעת בעלי־הדין עצמם.

(1)גם אם יש לצדדים מורשים, חייבים בעלי־הדין לטעון בעצמם בתחילה ולברר את דבריהם, ומורשיהם יוכלו להסביר ולנמק את טענותיהם אחרי־כן.

(2)בית־הדין יכול, לפי ראות־עיניו, להרשות, בטענות מסוימות או במשפט מסוים, שהמורשה יטען לפני מרשהו או אפילו במקומו. אם בית־הדין מוצא, כי לשם חיקור הדין רצוי שבעל־הדין עצמו לא יהיה נוכח בזמן שמורשהו מרצה את דבריו – רשאי הוא לצוות על כך.