סעיף קמו לתקנות הדיון בבתי־הדין הרבניים בישראל – התשנ״ג, ביצוע פסק־הדין ועיכובו.

(1)אין הערעור מעכב את ביצוע הפסק אשר מערערים עליו, אלא אם יש הוראה כזאת בגוף הפסק או אם החליט על כך בית־הדין הפוסק.

(2)החליט בית־הדין הפוסק שלא לעכב את הביצוע או שלא נתן את החלטתו תוך שלושה ימים ממועד הגשת הבקשה לעיכוב הביצוע, והדבר הוכח להנחת דעתו של נשיא בית־הדין הרבני הגדול – רשאי החייב לפנות בבקשה לעיכוב הביצוע לבית־הדין הגדול.

(3)בית־הדין המחליט על עיכוב ביצוע רשאי להתנותו במילוי תנאים, לרבות מתן ערבויות על־ידי מבקש העיכוב.