סעיף 4 לחוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), תשכ״ט–1969, איסור עבודה או טובת הנאה בעסקים שהיו בטיפולו של עובד הציבור.

(א)מי שפרש משירות הציבור ובתפקידו בשירות הציבור היה מוסמך להחליט על פי שיקול דעתו על הענקת זכות לאחר, או להמליץ על הענקת זכות כאמור, או שהיה ממונה על עובד אחר בשירות הציבור המוסמך כאמור, לא יקבל זכות מאדם שנזקק במהלך עסקיו להחלטתו בתחום הסמכות האמורה.

(ב)לענין סעיף זה, אין נפקא מינה –

(1)אם העובד שפרש היה מוסמך לבדו או ביחד עם אחרים;

(2)אם ההחלטה או ההמלצה היא על הענקת זכות או על קביעתה;

(3)אם ההחלטה היתה דרך הסכם או כמעשה של רשות;

(4)אם הזכות שקיבל העובד שפרש היא משרת שכיר בשירותו של האדם שהיה נזקק להחלטה או להמלצה, או שלא כשכיר אלא בדרך של התקשרות עם אותו אדם לשירות לתקופה מסויימת או בלתי מוגבלת, או אם היא זכות בעסק שנזקק להחלטתו או להמלצתו או שלטובתו החליט או המליץ;

(5)אם הזכות נתקבלה כאמור בפסקה (4) על ידי העובד עצמו שפרש או על ידי קרובו.

(ג)סעיף זה לא יחול בכל אחד המקרים האלה:

(1)עברה שנה מיום פרישתו של העובד;

(2)הועדה שהוקמה לפי סעיף 11 אישרה שעברו שנתיים מיום גמר טיפולו של העובד בהחלטה או בהמלצה;

(3)ניתן היתר לפי חוק זה לקבלתה של הזכות.

פורסמו תקנות שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה משירות במימשל הצבאי), תשל״ד–1973.

פורסמו תקנות שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תחולה על חיילים ושוטרים), תשל״ו–1976.