סעיף 36 לחוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות, תשי״ח–1957, הטלת ארנונות על ידי רשות ניקוז.

(א)רשות הניקוז רשאית, באישור השר, להטיל על המקרקעין באזור הניקוז ארנונות אלה שישולמו על ידי בעליהם:

(1)ארנונות ניקוז מיוחדות לכיסוי מלא או חלקי של הוצאות שהוצאו להקמת מפעל הניקוז או לשינויו, או של הוצאות משוערות מראש לפעולות אלה;

(2)ארנונת ניקוז כללית לכיסוי הוצאות אחרות של רשות הניקוז, לרבות החזקת מפעל הניקוז.

(ב)רשות הניקוז רשאית, באישור השר, לקבוע את שיעורי הארנונות ואת מועדי שילומן ולהטילן בסכומים או בדרגות שונות, בשים לב, בין השאר, לנתונים אלה:

(1)שטח המקרקעין;

(2)סוג המקרקעין, טיבם ויעודם;

(3)דרך ניצולם;

(4)באיזו מידה מביא מפעל הניקוז או השינוי בו להשבחת המקרקעין;

(5)באיזו מידה נגרם הצורך בהקמת מפעל הניקוז, בהחזקתו, או בשינויו על ידי המפעלים, המבנים או המיתקנים הנמצאים על אותם מקרקעין, ועל ידי הזרמת מי ביוב לעורקי ניקוז על ידי מפעלים ומיתקנים כאמור.

(ג)רשות הניקוז תפרסם ברבים, במועדים ובדרך שנקבעו בתקנות, הודעה בדבר כוונתה להטיל ארנונות ניקוז, שיעוריהן ומועדי שילומן, ולפני שתטיל את הארנונות תתן לכל המעוניין להשמיע את דבריו באותו ענין, במועדים ובדרך שנקבעו בתקנות.

(ד)לענין ארנונות הניקוז, בעל המקרקעין – לרבות כל אדם המקבל או הזכאי לקבל הכנסה מהמקרקעין או שהיה מקבלה אילו המקרקעין היו נותנים הכנסה, בין בזכותו הוא, בין כסוכן, כנאמן או כבא כוח, בין שהוא הבעל הרשום ובין שאיננו הבעל הרשום, וכן שוכר או שוכר משנה ששכר את המקרקעין לתקופה שלמעלה מארבע שנים, ובמקרקעין התפוסים על ידי מפעל תעשייתי – מי שבידו השליטה על המפעל; וכל חיוב בתשלום ארנונה המוטל לפי חוק זה על בעל יהא מוטל על כל אלה ביחד ולחוד.

פורסמו תקנות הניקוז וההגנה מפני שטפונות (לוח שומה), תשכ״ב–1962.