סעיף 43 לחוק להסדרת מתן שירותי פיקדון ואשראי בלא ריבית על ידי מוסדות לגמילות חסדים, התשע״ט–2019, אחריות להטעיה בפרסומת.

(א)היתה הטעיה בפרסומת, יראו כמפירים את הוראות סעיף 42 –

(1)את מי שמטעמו נעשתה הפרסומת ואת האדם שהביא את הדבר לפרסום וגרם בכך לפרסומו;

(2)אם היתה הפרסומת מטעה על פניה או שהם ידעו שהיא מטעה – אף את המפיץ או מי שהחליט בפועל על הפרסום.

(ב)הובאו בפרסומת או בפרסומת סמויה עובדות בדבר התכונות של השירות או בדבר התוצאות הצפויות מהשימוש בו, יהיה המפקח רשאי לדרוש ממי שמטעמו נעשתה הפרסומת או הפרסומת הסמויה, או ממי שהביא את הדבר לפרסום וגרם בכך לפרסומו שיציג ראיות להוכחת אותן עובדות; לא הציג ראיות כאמור להנחת דעתו של המפקח, תהיה בכך ראיה לכאורה שהפרסומת או הפרסומת הסמויה היתה מטעה, ואולם תהיה זו הגנה למי שמטעמו נעשתה הפרסומת או הפרסומת הסמויה ולאדם שהביא את הדבר לפרסום וגרם בכך לפרסומו כי לא ידעו ולא היה עליהם לדעת שהפרסומת מטעה; לעניין זה, ”פרסומת סמויה“ – פרסומת העלולה להביא אדם סביר להניח כי האמור בה אינו פרסומת.

(ג)השר רשאי לקבוע כללים בדבר הנוסח והדרך שבה על המפרסם לציין כי מדובר בפרסומת.

(ד)חזקה שפרסומת נעשתה בידי מי שמצוין בה כמציע השירות, אלא אם כן צוין אחרת בפרסומת עצמה.

(ה)פרסומת העלולה להטעות לקוח בישראל – אחת היא, לעניין סעיף זה, אם נעשתה בישראל או מחוצה לה.