סעיף 1 לחוק מס עזבון, תש״ט–1949, הגדרות.

בחוק זה –

”נפטר“ – מי שנפטר ביום ב׳ בניסן תש״ט (1 באפריל 1949) או אחרי תאריך זה;

”תושב“ – מי שמקום מגוריו הקבוע הוא בישראל;

”יורש“ – מי שזכאי ליטול את נכסי העזבון או חלק מהם, בין על פי דין ובין על פי צוואה, לרבות מי שזכאי לקנין בעלות בנכס עזבון לפי סעיף 3(א)(2), ואדם שהוקנה לו נכס עזבון לפי סעיף (3)(א)(3);

”נכס“ – כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, כסף, וכן זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות, ולרבות חלק בנכס;

”נכסי עזבון“ – נכסים כמפורט בסעיף 3:

(1)לגבי נפטר שבשעת פטירתו היה תושב – נכסיו כאמור בכל מקום שהוא;

(2)לגבי נפטר שבשעת פטירתו לא היה תושב – נכסיו כאמור בישראל;

”צו עזבון“ – לרבות צו ירושה, צו מינוי מנהל עזבון, צו קיום צוואה וצו חתימה מחדש על צוואה;

”מנהל עזבון“ – לרבות מנהל עזבון, או המוציא לפועל צוואתו של נפטר, או אדם הנוהג בנכסי עזבון מנהג מנהל עזבון;

”בית משפט“ – בית משפט או בית דין הנותן צו עזבון;

”מנהל“ – מנהל שנתמנה לפי סעיף 29(א);

”שמאי“ –

(1)לגבי מקרקעין – שמאי מקרקעין כמשמעותו בחוק שמאי מקרקעין, תשכ״ב–1962;

(2)לגבי נכסים אחרים – שמאי מתוך רשימת השמאים שקבע שר המשפטים לענין חוק זה;

”מס“ או ”מס עזבון“ – המס המוטל על פי חוק זה.