סעיף 132 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, כוח לעצור בני־אדם חשודים.

(1)חדל אדם כל־שהוא – כשחוקרים אותו שוטר או חבר לחילות הממשלה, הפועלים בשעת מילוי חובתם מכוח תפקידם – מלהניח את דעתם של השוטר או החבר לחילות הממשלה בדבר זיהותו או בדבר תכליות שלשמן הוא שוהה במקום שבו נמצא, יהיו השוטר או החבר לחילות הוד רוממות רשאים – אם חושדים הם באדם ההוא שפעל או שהוא עומד לפעול באופן כל־שהוא העשוי לפגוע בשלומו של הציבור או בהגנתה של ישראל או בקיומו של הסדר הציבורי – לאסרו ולעצרו עד שתיערכנה חקירות.

(2)לא ייעצר שום אדם – לפי הכוחות שהוענקו בתקנה הזאת – למשך תקופה שתעלה על עשרים וארבע שעות, אלא בהרשאתו של שוטר בן דרגה שאינה נמוכה מדרגת מפקח [במקור: אינספקטור], או – מתוך כפיפות למה שנקבע להלן – למשך תקופה של ארבעים ושמונה שעות בסך־הכול:

בתנאי שאם נוכח שוטר כזה הנ״ל לדעת, אי־אפשר להשלים את החקירות הדרושות במשך תקופה של ארבעים ושמונה שעות, יהיה רשאי שוטר בן דרגה שאינה נמוכה מדרגת מפקח משטרה [במקור: אינספקטור] להרשות כי האדם העצור ייעצר מעצר נוסף למשך תקופה נוספת, שלא תעלה על שבעה ימים, ואולם עם מתן כל הרשאה כזאת יודיע תיכף ומיד את הנסיבות למפקח הכללי [במקור: לאינספקטור הכללי] של המשטרה.

(3)כל אדם, שנעצר לפי הכוחות אשר הוענקו בתקנה הזאת, יהיו רואים אותו כמי שנמצא במשמר שבהיתר, ואפשר לעצרו בכל בית־סוהר, או בכל תחנת־משטרה, או בכל מקום אחר כיוצא באלה, שהורה לתכלית זו – בין בדרך־כלל ובין במיוחד – בידי שר הבטחון.