סעיף 52 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, גזר־דין־מות.

(1)לקביעותיה של התקנה הזאת תהיה נודעת נפקות במקרה של גזרי־דין מות שנחרצו בבתי־משפט צבאיים.

(2)כל גזר־דין כזה יורה כי האדם שגזר־דינו נחרץ כן ייתלה בצווארו עד שימות.

(3)הרמטכ״ל רשאי מזמן לזמן להורות בצו אותן ההוראות (בין שתהיה נודעת להן חלות כללית ובין – מיוחדת), שיהיה עשוי לראותן נאותות, ביחס לכל העניינים הבאים או לעניין כל־שהוא מהם: –

(א)זמנה ומקומה של הוצאה להורג,

(ב)משמר האדם או בני־אדם, שעליהם נחרץ הדין, עד להוצאתם להורג,

(ג)כל עניין אחר, הנוגע לגזר־הדין או להוצאה להורג, או הנובע ממנו, לרבות מה ייעשה בגופה וקבורתה.

(4)תקנות 288 עד 303 של תקנות בית־סוהר לא תחולנה במקרה של גזרי־דין מות שנחרצו בבתי־משפט צבאיים, אלא במידה שיהיה מותר להטילן בהוראות שניתנו בצו מאת הרמטכ״ל לפי התקנה הזאת.

(5)לתקנה הזאת תהיה נודעת נפקות בין אם נחרץ גזר־דין המות לפני כניסתן של תקנות־ההגנה (שעת־חירום) (תיקון מס׳ 8), 1947, לתקפן ובין אם נחרץ לאחר־מכן.