הנוסח המלא של צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תשי״ז–1957, ב-9 סעיפים.

בצו זה – ”מילווה“, למעט –

(1)מילווה שניתן במטבע חוץ ולקבלתו ולתנאיו ניתנה רשות מאת המפקח על מטבע חוץ לפי תקנות ההגנה (כספים), 1941 (להלן – מילווה חוץ);

(2)מילווה צמוד ערך כמשמעותו בסעיף 3 שניתן מתוך כספי מילווה חוץ, אם הרשות לקבלתו כאמור בפסקה (1), ניתנה בתנאי שהוא ישמש למתן המילווה האמור.

שיעור הריבית המכסימלי למילוות הוא אחד עשר למאה לשנה, אם אין הוראה אחרת בצו זה.

(א)שיעור הריבית המכסימלי למילווה שניתן לצרכי חקלאות, תעשיה או מלאכה או שניתן למפעלי חקלאות, תעשיה או מלאכה, הוא עשרה למאה לשנה.

(ב)סעיף קטן (א) אינו חל על מילווה כאמור בו שניתן על ידי אגודה שיתופית לאשראי, כמשמעותה בחוק האגרות (אגודות שיתופיות לאשראי), תשט״ו–1955, ושההון העצמי שלה אינו עולה על 200,000 לירות.

לענין סעיף קטן זה – ”הון עצמי“ – סך כל דמי החבר של חברי האגודה בתוספת סכום קרן המילואים של האגודה שלא הודעה [צ״ל: שלא הועדה] לכל מטרה.

(א)בסעיף זה –

(1)”מילווה צמוד־ערך“ – מילווה שסכומו, כולו או מקצתו, צמוד לשער החליפין של המטבע הישראלי או למדד יוקר המחיה;

(2)”הסכום הנוסף“ – הסכום שלווה חייב לשלם עקב תנאי הצמידות נוסף לסכום הנקוב של המילווה;

(3)”מוסד בנקאי“ – כמשמעותו בחוק בנק ישראל, תשי״ד–1954.

(ב)שיעור הריבית המכסימלי למילווה שהוא כולו צמוד־ערך יהיה –

(1)אם הוא ניתן על ידי מוסד בנקאי – שבע ורבע למאה לשנה;

(2)אם הוא ניתן על ידי מוסד בנקאי שהוכרז על ידי שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, כבנק אפותיקאי – שבע וחצי למאה לשנה;

(3)במקרים אחרים – ששה וחצי למאה לשנה.

(ג)שיעור הריבית המכסימלי למילווה שחלק ממנו בלבד צמוד־ערך, הוא –

(1)לחלק המילווה הצמוד – כאמור בסעיף קטן (ב);

(2)לחלק המילווה הבלתי צמוד – שיעור הריבית המכסימלי החל על אותו מילווה לפי צו זה.

(ד)מילווה שלפי תנאיו חייב הלווה, אם יסלק אותו במועדו, לשלם רק חלק מהסכום הנוסף (להלן – החלק הנוסף), יראו כצמוד־ערך אותו חלק בלבד מסכום המילווה, שיחסו אל כל סכום המילווה כיחס החלק הנוסף אל סך כל הסכום הנוסף.

מילווה (להלן – המילווה הראשון) שלפי תנאיו גם המלווה מקבל סכום מסויים כמילווה לתקופה מסויימת מאת הלווה (להלן – המילווה השני) יוקטן שיעור הריבית המכסימלי החל על המילווה הראשון לפי צו זה בעד אותה תקופה בחלק יחסי מאותו שיעור, כיחס של סכום המילווה השני אל סכום המילווה הראשון.

מילווה שלפי תנאיו על הלווה לשלם ריבית בעד תקופה מסויימת מראש, דין הריבית ששולמה כאמור כדין מילווה שני כאמור בסעיף 4 שניתן לאותה תקופה.

צבירת ריבית מותרת באחד ממקרים אלה:

(1)הריבית נתרבתה תקופה של שלושה חדשים לפחות והיא לא שולמה במועד פרעונה,

(2)סך כל הריבית יחד עם הריבית דריבית אינו עולה על סך כל הריבית לפי השיעור המכסימלי שנקבע בצו זה.

צו זה יחול על מילוות שניתנו עד יום י׳ בניסן תשי״ח (31 במרס 1958).

לצו זה ייקרא ”צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תשי״ז–1957“.