סעיף 90א לחוק העונשין, תשל״ז–1977, פרשנות הדין בדבר היסוד הנפשי שבעבירה.

בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס׳ 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ״ד–1994 (ביום 23.8.1995) (בפרק זה – חוק העונשין תיקון מס׳ 39), ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח –

(1)”זדון“ או ”מזיד“ – יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה – מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישה, ולענין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה – גם פזיזות;

(2)”בכוונה“ – מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר;

(3)”ביודעין“ או מונח בעל משמעות דומה – יתפרש המונח כמחשבה פלילית כאמור בסעיף 20(א);

(4)”יש לו יסוד להניח“ או ביטוי בעל משמעות דומה – יתפרש הביטוי כאדם שחשד, כאמור בסעיף 20(ג)(1);

(5)”התרשלות“ – יתפרש המונח כרשלנות כאמור בסעיף 21.