סעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי״ז–1957, דין שביתה חלקית בלתי מוגנת.

(א)בית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ״ט–1969, מוסמך לקבוע, על־פי בקשת מעסיק בשירות ציבורי, שעובדיו במקום עבודה פלוני או כמה מהם קיימו או מקיימים שביתה בלתי מוגנת שאינה הפסקת עבודה מלאה; משקבע בית הדין כך, לא יהיו העובדים המועסקים באותו מקום עבודה או כמה מהם, כפי שקבע בית הדין, זכאים אלא לשכר חלקי בעד העבודה שעשו בפועל בתקופת השביתה האמורה, בשיעור שקבע בית הדין לפי נסיבות הענין.

(ב)לא ייזקק בית דין אזורי לבקשה לפי סעיף קטן (א) לגבי הזמן שקדם לששה חדשים לפני הגשתה.

(ג)עובד הזכאי לשכר חלקי בלבד כאמור בסעיף קטן (א), רואים סכום השווה למחצית שכרו הרגיל כשכר החלקי המגיע לו כל עוד לא קבע בית הדין את שיעור שכרו החלקי כאמור; לענין סעיף קטן זה, ”שכר רגיל“ – סכום הרכיבים של שכר העבודה המובאים בחשבון לענין פיצויי פיטורים, על־פי סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ״ג–1963, למעט תוספות המשתלמות בשל תפוקה או בשל מאמץ בעבודה.

(ד)הפרשי שכר שמעסיק חב לעובד או שעובד חב למעסיק מכוח הוראות סעיף זה ישולמו תוך 30 יום מיום קביעת בית הדין האזורי בדבר שיעור השכר החלקי כאמור בסעיף קטן (א), זולת אם קבע בית הדין מועד אחר לתשלום; סכום עודף ששולם כאמור לעובד – יראוהו כמקדמה שסעיף 25(א)(7) לחוק הגנת השכר, תשי״ח–1958, חל עליה, ובלבד ששיעור הניכוי לא יעלה על 25% משכרו של העובד.