סעיף 2 לחוק שחרור על־תנאי ממאסר, התשס״א–2001, שחרור על־תנאי על ידי היחידה לשחרור ממאסרים קצרים.

(א)אסיר כמפורט להלן, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ואינה עולה על שנה, שנשא שני שלישים לפחות מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית היחידה לשחרור ממאסרים קצרים, לבקשתו, לשחררו על־תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר:

(1)אסיר הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ואינה עולה על שישה חודשים;

(2)אסיר, למעט אסיר כאמור בסעיפים 11 ו־12, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים ואינה עולה על שנה, ובמועד תום שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת הוא בגיר.

(ב)שירות בתי הסוהר יידע כל אסיר על זכותו להגיש בקשה כאמור בסעיף קטן (א).

(ג) (1)בקשה כאמור בסעיף קטן (א) תוגש על ידי האסיר או בא כוחו.

(2)בקשה של אסיר כאמור בסעיף קטן (א)(1) שהוא קטין, יכול שתוגש גם בידי סוהר כהגדרתו בפקודת בתי הסוהר בדרגת רב–כלאי ומעלה, בבית הסוהר שבו מוחזק האסיר, שנציב בתי הסוהר מינה לכך.

(ד)היחידה לשחרור ממאסרים קצרים לא תשחרר אסיר כאמור בסעיף קטן (א), אלא אם כן שוכנעה כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור.

(ה)היחידה לשחרור ממאסרים קצרים תקבל החלטה בדבר בקשת אסיר כאמור בסעיף קטן (א), בהקדם האפשרי בהתחשב בכלל נסיבות העניין, ובכלל זה במועד גזר הדין ובמועד הגשת הבקשה כאמור.