סעיף 110ס לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל״ב–1971, הארכת תקופת התנאי.

(א)בית דין או דן יחיד שהרשיע נאשם בעבירת משמעת נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מחבוש, קנס או ריתוק, ולעניין בית דין – גם הורדה בדרגה, רשאי, על אף הוראות סעיף 110נט(ה) במקום לצוות על הפעלת העונש על־תנאי שהטיל עליו, להורות על הארכת תקופת התנאי או חידושה לתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת, אם שוכנע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי בנסיבות העניין לא יהיה זה צודק להפעיל את העונש על תנאי.

(ב)לא ישתמש בית דין או דן יחיד בסמכותו לפי סעיף קטן (א) אלא לגבי ההרשעה הראשונה של נאשם בשל עבירת משמעת נוספת.

(ג)האריך בית דין או דן יחיד את תקופת התנאי לתקופה נוספת, לפני תום תקופת התנאי, תחל תקופת התנאי הנוספת בתום תקופת התנאי; חידש בית דין או דן יחיד את תקופת התנאי לאחר שתמה תקופת התנאי, תחל תקופת התנאי הנוספת ביום מתן פסק הדין או הפסק.