סעיף 1ד לחוק עובדים זרים, התשנ״א–1991, ביטוח רפואי.

(א)המעסיק הסדיר, על חשבונו, לעובד הזר למשך כל תקופת עבודתו אצלו, ביטוח רפואי שיכלול סל שירותים שקבע שר הבריאות לענין זה בצו; ורשאי שר הבריאות בהסכמת שר האוצר לקבוע כי הביטוח הרפואי יכלול שירותי בריאות נוספים על אלה הקבועים בסל השירותים.

(ב)קבע שר הבריאות סל שירותים לפי סעיף קטן (א), תחול חובה על המעסיק להסדיר לעובד הזר ביטוח בריאות כאמור בצו שקבע עד תום שישה חודשים מיום פרסום הצו.

(ג)המעסיק רשאי לנכות משכרו של העובד הזר סכום שהוציא או שהתחייב להוציא בפועל כדמי ביטוח רפואי כאמור, בשיעור שלא יעלה על השיעור שקבע השר, בין דרך כלל ובין לסוגים.

פורסמו תקנות עובדים זרים (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), התשס״ב–2001.

(ד)הוראות סעיף זה יחולו כל עוד לא קבע שר הבריאות הסדרים מיוחדים לעובדים זרים לפי סעיף 56(א)(1)(ד) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ״ד–1994.

(ה) (1)הוראות סעיף זה לא יחולו לגבי עובד זר בעל אשרה ורישיון ישיבה שניתנו לו מכוח הסכם חופשת עבודה המנוי בתוספת הראשונה 1א׳ שנכללים בו תנאים כמפורט להלן, והוא מועסק בהתאם לתנאים שבהסכם:

(א)הגעתו של העובד לישראל היא למטרת חופשה, ועבודתו בישראל היא מטרה משנית;

(ב)התקופה המרבית לשהות העובד בישראל אינה עולה על 12 חודשים;

(ג)התקופה המרבית להעסקת העובד אצל מעסיק מסוים אינה עולה על שלושה חודשים;

(ד)העובד מבוטח בביטוח רפואי בכל תקופת שהותו בישראל;

(ה)מספר העובדים המועסקים אינו עולה על מכסת עובדים מרבית לשנה.

(2)שר הפנים רשאי, בצו, לשנות את התוספת הראשונה 1א׳.