סעיף 30 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ״ב–1991, שתיקה כהודאה.

(א)כל טענת עובדה בכתב התביעה שלא הוכחשה בכתב ההגנה, במפורש או מכללא, או שלא נאמר עליה כי אין מודים בה, רואים אותה כטענה שמודים בה, זולת אם נטענה נגד פסול־דין, אך בית הדין רשאי, לפי שיקול דעתו, לדרוש שעובדות כאמור יוכחו שלא על דרך ההודאה האמורה.

(ב)על אף האמור בתקנת משנה (א), אין צורך בהכחשה, או בתגובה בכתב הגנה, לענין שיעור דמי הנזק או סכום הפיצוי המגיע על פי כל עילה, ולעולם רואים אותם כשנויים במחלוקת, זולת אם הודו בהם במפורש.

(ג)היה בית הדין סבור כי טענת עובדה, שהוכחשה בכתב ההגנה או שלא הודו בה, מן הראוי היה שיודו בה, רשאי הוא ליתן כל צו שייראה לו צודק בענין הוצאות יתרות שנגרמו עקב ההכחשה או אי ההודאה.