סעיף 42 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע״ו–2016, אחריות להטעיה בפרסומת.

(א)היתה הטעיה בפרסומת, יראו כמפירים את הוראות סעיף 41 –

(1)את מי שמטעמו נעשתה הפרסומת ואת האדם שהביא את הדבר לפרסום וגרם בכך לפרסומו;

(2)אם היתה הפרסומת מטעה על פניה או שהם ידעו שהיא מטעה – אף את המפיץ או מי שהחליט בפועל על הפרסום.

(ב)הובאו בפרסומת עובדות בדבר התכונות של שירות פיננסי או בדבר התוצאות הצפויות מהשימוש בו, יהיה המפקח רשאי לדרוש ממי שמטעמו נעשתה הפרסומת או ממי שהביא את הדבר לפרסום וגרם בכך לפרסומו שיציג ראיות להוכחת אותן עובדות; לא הציג ראיות כאמור להנחת דעתו של המפקח, תהיה בכך ראיה לכאורה שהפרסומת היתה מטעה, ואולם תהיה זו הגנה למי שמטעמו נעשתה הפרסומת ולאדם שהביא את הדבר לפרסום וגרם בכך לפרסומו כי לא ידעו ולא היה עליהם לדעת שהפרסומת מטעה.

(ג) (1)יראו בפרסומת סמויה פרסומת מטעה אף אם תוכנה אינו מטעה; לעניין זה, ”פרסומת סמויה“ – פרסומת העלולה להביא אדם סביר להניח, כי האמור בה אינו פרסומת.

(2)המפרסם פרסומת בצורה של כתבה, מאמר או ידיעה עיתונאית, בלי לציין באופן ברור כי המדובר בפרסומת, יראו בכך פרסומת מטעה, אף אם תוכנה אינו מטעה.

(3)לעניין סעיף קטן זה, השתתפות עיתונאי, לרבות מגיש, קריין או מנחה בכל כלי תקשורת, בפרסומת, יראו אותה כפרסומת מטעה, אם אין בה הבחנה ברורה בין עבודתו המקצועית לבין הפרסומת.

(4)השר רשאי לקבוע כללים בדבר הנוסח והדרך שבהם על המפרסם לציין או לשדר כי מדובר בפרסומת.

(ד)חזקה שפרסומת נעשתה בידי מי שמצוין בה כמציע השירות הפיננסי, אלא אם כן צוין אחרת בפרסומת עצמה.

(ה)פרסומת העלולה להטעות לקוח בישראל – אחת היא, לעניין סעיף זה, אם נעשתה בישראל או מחוצה לה.