סעיף 29 לפקודת מניעת זיהום מי־ים בשמן [נוסח חדש], תש״ם–1980, חבות בהוצאות ניקוי.

(א)מי שהורשע בעבירה לפי סעיף 18 חייב בתשלום הוצאות שהוציא אדם אחר –

(1)לניקוי הים, החוף וכל אשר זוהם בשמן שנשפך או הוזרם אגב ביצוע העבירה;

(2)לאיתור השמן שנשפך או הוזרם, למניעת זיהום ממנו, להדברתו ולצמצום הנזק שגרם.

(ב)בית המשפט שהרשיע אדם בעבירה על סעיף 18 רשאי בגזר הדין, בנוסף לכל עונש שיטיל, לחייבו בתשלום ההוצאות כאמור בסעיף קטן (א), יהיה סכומן אשר יהיה, אם הוגשה לו על כך בקשה מאת מי שהוציאן.

(ג)החלטה בענין הוצאות לפי סעיף זה, דינה, לענין ערעור הנאשם ולענין גביית הסכום שנפסק, כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית.

(ד)הורשעו בעבירה כאמור בסעיף קטן (א) יותר מאדם אחד, רשאי בית המשפט, בהחלטתו לפי סעיף זה, להטיל את ההוצאות על כולם יחד או על מקצתם, או על כל אחד מהם לחוד, הכל כפי שנראה לבית המשפט בנסיבות הענין, ורשאי הוא, לענין זה, לקבוע את החלק בסכום ההוצאות שתשלומו יוטל על כל אחד מן החייבים.

(ה)לא פסק בית המשפט בבקשה לפי סעיף זה לגופה, לא יגרע הדבר מזכותו של מי שהוציא את ההוצאות לתובען בתובענה רגילה.

(ו)הורשע אדם בעבירה לפי סעיף 18, ועל אותו מעשה שעליו הורשע חל חוק האחריות לפיצוי נזקי זיהום בשמן, התשס״ד–2004, והוגשה תביעה לפיצויים לפי סעיף 21 לאותו חוק, לא יחולו על מי שהורשע כאמור הוראות סעיף זה, וכן לא יחולו הוראות סעיף 30.