סעיף 13 לפקודת הפיצויים לעובדים, 1947, תקונות כנגד המעביד ללא־תלות בפקודה.

(1)כשנגרמה החבלה מתוך רשלנותם האישית או פעלם במזיד של המעביד או של איזה אדם, שלפעלו או אי־עשייתו אחראי המעביד, לא ישפיע שום דבר שבפקודה הזאת על כל אחריות אזרחית של המעביד, אולם במקרה ההוא רשאי העובד – לפי בחירתו – לתבוע פיצויים לפי הפקודה הזאת או לנקוט במשא־ומתן משפטי ללא־תלות בפקודה הזאת, אך המעביד לא יהיה צפוי לשלם לעובד פיצויים על חבלה בתאונה, שמקורה בהעבדה או במהלכה, גם ללא תלות בפקודה הזאת וגם לפיה כאחת, ולא יהיה צפוי לכל משא־ומתן משפטי ללא־תלות בפקודה הזאת, אלא במקרה אותם רשלנות אישית או פעל במזיד האמורים לעיל.

(2)אם הוגשה – במשך הזמן שהוגבל בזה לעיל לשם נקיטת משא־ומתן משפטי לפי הפקודה הזאת – תביעה משפטית לשם היפרעות נזקים, ללא־תלות בפקודה הזאת, על חבלה שנגרמה בתאונה, ובאותה תביעה משפטית או לאחר ערעור הוכרע כי החבלה היא חבלה, שלה אין המעביד אחראי בתביעה משפטית כזאת, אך הוא היה צפוי לשלם פיצויים לפי קביעותיה של הפקודה הזאת, תידחה התביעה המשפטית; אולם בית־המשפט שבפניו נדונה התביעה המשפטית, או – אם ניתנה ההכרעה בערעור – בית־הדין היושב לערעור, יגש, אם בוחר בזאת הטוען, לשום אותם הפיצויים, אך רשאי הוא לנכות מהם את כל היציאות, או חלקן, אשר – לפי שיקול דעתו – גרמן הטוען מתוך שכונן את התביעה המשפטית במקום לנהוג לפי הפקודה הזאת. בכל משא־ומתן משפטי לפי הסעיף־הקטן הזה, כששם בית־המשפט – או בית־הדין היושב לערעור – את הפיצויים, יתן תעודת־אישור על הפיצויים שגמל ועל ההוראות שנתן בדבר ניכויין של הוצאות, ולאותה תעודת־אישור יהיו נודעים כוחו ונפקותו של פסק־דין של בית־המשפט או של בית־הדין היושב לערעור לפי הפקודה הזאת.