סעיף 9 לחוק להסדר תפיסת מקרקעים בשעת־חירום, תש״י–1949, חובות וזכויות של דייר בבית עסק.

ניתן צו דיור על בית שפקודת ההגבלות על שכר דירה (בתי עסק), 1941, חלה עליו (ובית כזה נקרא להלן ”בית עסק“), ובית העסק מוחזק בידי הדייר, הרי –

(א)מהיום שהדייר נכנס לבית העסק וכל עוד הוא המחזיק בו –

(1)חייב הדייר לשלם לבעל בית העסק שכר השווה לדמי שכירות בהתאם לחוק הגנת הדייר, תשי״ד–1954;

(2)חייבים הדייר ובעל בית העסק לקיים את התנאים המפורטים בתוספת לחוק זה, כאילו התחייבו בהם על פי חוזה.

(ב)הוראות סעיף 4 לפקודה האמורה יחולו לגבי בית העסק, בשינויים ובתיאומים אלה:

(1)את המלה ”שוכר“ רואים כמכוּונת לדייר, כמשמעותו בפרק זה;

(2)את המלים ”ואפילו תם מועדו של חוזה השכירות של אותו שוכר“ רואים כאילו לא היו;

(3)את המלים ”תנאי מתנאי חוזה השכירות לאותו בית עסק“ רואים כמכוּונות לתנאי מן התנאים המפורטים בתוספת לחוק זה;

(4)סעיף קטן (3) לסעיף 4 האמור – לא יחול;

(5)סעיף קטן (1) יש לקרוא כאילו נוספת לו פסקה זו:

”(ז)אם בטלה העילה לצו הדיור שסעיף 23(ג) של חוק להסדר מקרקעים בשעת חירום, תש״י–1949, אינו חל עליו, ובית המשפט או פקיד ההוצאה לפועל סבורים כי מן הצדק והיושר לתת פסק דין כזה או צו כזה, לאחר ששוכנעו כי יש לדייר מקום חלוף או כי מובטח קיומו של הסדר לטובת הדייר שבית המשפט יקבענו, אם בהמצאת מושכר חלוף ואם בדרך אחרת.“

(ג)הדייר רשאי לפנות על פי הפקודה האמורה לבית הדין לשכירות כמשמעותו בחוק הגנת הדייר, תשי״ד–1954, כאילו היה שוכר בית העסק.