סעיף 1 לחוק המילוות (הוראות שונות), תשל״ח–1977, פיצוי על מילווה שלא נפרע במועד.

(א)שר האוצר (להלן – השר) רשאי, באישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע בתקנות הוראות בדבר תשלום ריבית או הפרשי הצמדה (להלן – פיצוי) על מילווה לפי חוק המצויין בתוספת הראשונה או בתוספת הרביעית וכן על הריבית והפרשי ההצמדה על מילווה כאמור, שלא נפרעו תוך שלושה חדשים מהמועד שנקבע לפרעונם (להלן – מועד הפרעון) ונפרעו אחרי תחילתן של התקנות; מילווה שלא נפרע כאמור ייחשב מילווה מועדף כמשמעותו בפקודת מס הכנסה לכל דבר וענין.

(ב)בתקנות כאמור בסעיף קטן (א) ייקבעו שיעורי הריבית או ההצמדה, הסכומים שעליהם ישולם הפיצוי והתקופה אשר לגביה ישולם, וניתן לקבוע סוגי פיצוי ושיעורי פיצוי שונים לפי המילווה, לפי מועד הפרעון, לפי התקופה שעליה הוא משתלם, או לפי התקופה שעברה ממועד הפרעון ועד לפרעון בפועל.

(ג)לא ישולם פיצוי לגבי תקופה שלאחר תום חמש עשרה שנים ממועד הפרעון.

(ד)מי שחל עליו חוק מילוות חסכון, תשל״ו–1976, יהיה זכאי לתשלום פיצוי מכוח סעיף זה רק לגבי התקופה שלאחר תום התקופה שלגביה הוא זכאי לריבית ולהפרשי הצמדה כאמור באותו חוק, ובלבד ששתי התקופות יחד לא יעלו על חמש עשרה שנים; לענין זה מועד הפרעון של המילווה החדש הוא המועד שבו תמה תקופת הזכאות לפי החוק האמור.

(ה)השר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי לפטור את הריבית ממס הכנסה, פטור מלא או חלקי.

(ו)לא תחול על המדינה או על בנק ישראל חובה לשלם פיצוי או כל תשלום אחר לגבי מילווה לפי חוק המצויין בתוספת הראשונה או בתוספת הרביעית אלא לפי הוראות של אותו חוק או של תקנות לפי סעיף זה.