סעיף 1 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), תשל״א–1971, חובת תשלום דמי ביטוח על סוגים מסויימים של עובדים.

על אף האמור בסעיף 342(ב) לחוק, ישלם עובד בעצמו את דמי הביטוח אם הוא אחד מאלה:

(1)עובד לשעה בעבודה שאינה לצורך עסקו או משלח־ידו של המעביד;

(2)עובד לשעה בעבודה לצורך עסקו או משלח־ידו של המעביד, אם כלל מספר שעות העבודה אצל אותו מעביד אינו עולה על 4 לשבוע;

(3)עובד בחופשה ללא תשלום תקופה קלנדרית העולה על שני חדשים תמימים רצופים, אם באותה תקופה אינו עובד אצל מעביד אחר ואינו עובד עצמאי;

(4)עובד שמעבידו אינו תושב ישראל, אם מתקיים אחד מאלה:

(א)מקום מגוריו של המעביד אינו בישראל ואין לו בישראל מען למסירת מסמכים משפטיים;

(ב)המעביד הוא ארגון בינלאומי הנהנה מחסינות מכוח אמנה בינלאומית שישראל צד לה;

(5)עובד בשירות דיפלומטי או קונסולרי של מדינת חוץ, למעט עובד –

(א)שהמעביד חייב בתשלום דמי ביטוח על פי חוזה עם המוסד או על פי אמנה בינלאומית, או –

(ב)שהמעביד משלם למעשה את דמי הביטוח גם באין חובה כאמור.