סעיף 9 לתקנות הביטוח הלאומי (שיקום מקצועי), התשט״ז–1956, תשלומים לנפגע.

(א)לנפגע שניתן לו שיקום מקצועי ישולמו –

(1)הוצאות כלכלה, לינה ונסיעה שנגרמו לו בקשר לשיקום במקצוע בשיעור ובאופן שנקבעו בתקנות 43 ו־44 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט״ז–1956;

(2)ההפרש שבין קיצבת הנכות המשתלמת לו ובין קיצבת הנכות שהיתה משתלמת לו אילו דרגת נכותו היתה 100% אם הוא מועסק בהכשרתו המקצועית לשיקום לא פחות מ־16 שעות לשבוע; אם אין משתלמת לו קיצבת נכות ונתמלאו התנאים כאמור – ישולם לו סכום השווה לקיצבה שהיתה משתלמת לו אילו דרגת נכותו היתה 100% (להלן – דמי שיקום); ישנה לנפגע הכנסה ממשלח־ידו בתקופת מתן השיקום המקצועי, רשאי פקיד השיקום, בשים לב למצבו הסוציאלי, להפחית דמי השיקום, במלואם או במקצתם, ובלבד שההפחתה לא תעלה על ההכנסה כאמור;

(3)לא נתמלאו התנאים כאמור בפסקה (2) והנפגע עובד בעת מתן השיקום המקצועי גם כעובד שכיר ונגרע משכרו עקב העדרו מהעבודה לרגל השיקום – ישולם לו סכום השווה רק לאותו חלק מהשכר שנגרע כאמור ובלבד שהסכום ששולם לא יעלה על דמי־שיקום.

(ב)ניתן השיקום המקצועי במקום בו ניתנים איכסון וכלכלה, יופחת תשלום דמי השיקום –

(1)אם אין לנפגע, בעת מתן דמי השיקום, תלויים כמשמעותם בסעיף 22(ב) לחוק – ב־50%;

(2)אם יש לנפגע, בעת מתן דמי השיקום, תלוי אחד בלבד כאמור – ב־25%.