סעיף 157 לחוק השיפוט הצבאי, תשט״ו–1955, ביצוע העונש המותנה.

(א)מי שנידון למחבוש על תנאי, לא ישא את ענשו אלא אם עבר תוך התקופה שנקבעה בפסק (להלן בחלק זה – תקופת התנאי) עבירה מסוג העבירה שעליה נענש ונמצא אשם על־ידי קצין שיפוט בשל עבירה כזאת (להלן בחלק זה – עבירה נוספת) תוך תקופת התנאי או לאחריה.

(ב)לא נקבעה בפסק תקופת התנאי, יראו כאילו נקבעה בו תקופת תנאי של תשעים יום.

(ג)הוטל מחבוש על תנאי על־ידי קצין שיפוט והנידון נמצא אשם בעבירה נוספת יצווה קצין השיפוט שדן בעבירה הנוספת על הפעלת המחבוש על תנאי.

(ד)מי שהופעל נגדו מחבוש על תנאי הרי, בכפוף להוראות סעיף 162, יתחיל הנידון לשאתו ביום מתן הצו המפעיל את המחבוש על תנאי.

(ה)קצין שיפוט שמצא נאשם אשם בעבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מחבוש, רשאי על אף האמור בסעיף קטן (ג) ובמקום לצוות על הפעלת המחבוש על תנאי להורות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי לתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת, אם שוכנע קצין השיפוט שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק להפעיל את המחבוש על תנאי. לא ישתמש קצין השיפוט בסמכות לפי סעיף קטן זה אלא לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת.

(ו)לא יטיל קצין שיפוט בשל עבירה נוספת עונש מחבוש שכולו על תנאי.

(ז)מי שהוטל עליו עונש מחבוש בשל העבירה הנוספת והופעל נגדו עונש מחבוש על־תנאי, ישא את תקופות המחבוש בזו אחר זו זולת אם קצין השיפוט שמצא אותו אשם בשל העבירה הנוספת, הורה ששתי התקופות, כולן או מקצתן, יהיו חופפות; אולם תקופת המחבוש הרצופה אשר על הנידון לשאת לא תעלה בסך הכל על שבעים יום.

(ח)צו לפי סעיף קטן (ג) ניתן לערר בהתאם לסעיף 163.