הנוסח המלא של חוק השיפוט הצבאי, תשט״ו–1955, ב-724 סעיפים.

בחוק זה –

”צבא“ – צבא־הגנה לישראל;

”חייל“ –

(1)אדם הנמנה עם הכוחות הסדירים של הצבא, על פי חוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ״ו–1986 (להלן – חייל בשירות חובה), או על פי התנדבות, בין בדרך של התחייבות לשירות קבע ובין בדרך אחרת;

(2)אדם הנמנה עם כוחות המילואים של הצבא, על פי חוק שירות המילואים, התשס״ח–2008, או על פי התנדבות (להלן – איש מילואים), כשהוא בשירות;

”הרמטכ״ל“ – ראש המטה הכללי של הצבא;

”מעשה“, לרבות מחדל;

”מפקד“, לגבי כל מי שחוק זה חל עליו – הגבוה ממנו בדרגה, לרבות מי שלפי פקודות הצבא או לפי הנוהג בצבא רשאי לתת לו פקודה אף אם איננו גבוה ממנו בדרגה;

”רכוש צבאי“, לרבות רכוש הנמצא בשימושו או בהחזקתו של הצבא;

”אויב“, לרבות פורעים מזויינים ומורדים מזויינים וכל מי שמשתתף בפעולה מזויינת נגד הצבא או נגד כוחות מזויינים הפועלים בשיתוף עם הצבא;

”נשק“, לרבות חלקים ואביזרים של כלי נשק, תחמושת, חמרי נפץ וציוד לחימה אחר, מכשירים המשמשים כלי עזר להפעלה או להכוונה של נשק, בין שהנשק ראוי לשימוש ובין שאינו ראוי;

”פקודות הצבא“ – הוראות הפיקוד העליון פקודות המטה הכללי, ופקודות כלליות אחרות כמשמעותן בסעיף 2א(ג);

”שופט חוקר“ – שופט צבאי־משפטאי בבית הדין הצבאי לערעורים, בבית הדין הצבאי המיוחד או בבית דין צבאי מחוזי שנתמנה על ידי נשיא בית הדין הצבאי לערעורים לערוך חקירה מוקדמת או לחקור בסיבות מוות, הכל לפי הענין;

”קצין שיפוט“ – קצין שיפוט זוטר וקצין שיפוט בכיר;

”קצין שיפוט זוטר“ – מפקד יחידה שדרגתו אינה למטה מדרגת סרן ואינו קצין שיפוט בכיר, או קצין אחר שהרמטכ״ל העניק לו סמכות של קצין שיפוט זוטר;

”קצין שיפוט בכיר“ – מפקד יחידה שדרגתו אינה למטה מדרגת סגן אלוף, או קצין אחר שהרמטכ״ל העניק לו סמכות של קצין שיפוט בכיר;

”קצין מוסמך“ – קצין שיפוט בכיר שהסמיך אותו הפרקליט הצבאי הראשי לדון בדין משמעתי בעבירת תנועה, כפי שהוגדרה בפקודות הצבא;

”בעל הכשרה משפטית“ – מי שרשום, או זכאי להיות רשום, בפנקס חברי לשכת עורכי הדין או מי שהוא בעל השכלה משפטית גבוהה כאמור בסעיף 25 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ״א–1961 (בחוק זה – חוק לשכת עורכי הדין);

”בעל נסיון משפטי“ של תקופה מסויימת – בעל הכשרה משפטית שכיהן או עסק אותה תקופה באחת הכהונות או באחד העיסוקים האמורים בפסקאות (1) ו־(2) של סעיף 2 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ״ד–1984 (להלן – חוק בתי המשפט), או בתקנות שהותקנו לצורך אותו סעיף, ובלבד שלפחות מחצית תקופת הכהונה או העיסוק היתה בארץ;

”עבירה צבאית“ – עבירה לפי חלק ב׳;

”טענת פסלות“ – טענת בעל דין כי מתקיימת עילת פסלות לפי סעיף 310;

”הנציב“ – נציב תלונות הציבור על שופטים שמונה לפי סעיף 3 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס״ב–2002;

”בן זוג“ – לרבות ידוע בציבור.

בחוק זה תהא משמעותם של המונחים הבאים כמשמעותם בחוק העונשין, התשל״ז–1977, והם: ”חבלה“, ”ביודעין“, ”טענת שוא“, ”פרסום“, ”פרסם“, ”החזקה“ ו־”להחזיק ברשות“.

(א)הוראות הפיקוד העליון הן הוראות כלליות שיוציא הרמטכ״ל באישור שר הבטחון, והן יקבעו עקרונות הנוגעים לארגון הצבא, למינהל, למשטר ולמשמעת בו ולהבטחת פעולתו התקינה.

(ב)פקודות המטה הכללי הן פקודות כלליות שיוציא הרמטכ״ל, והן יקבעו פרטים בנושאים האמורים בסעיף קטן (א).

(ג)בהוראות הפיקוד העליון ניתן לקבוע סוגים אחרים של פקודות כלליות המחייבות בצבא (להלן – פקודות כלליות אחרות) והמוסמכים להוציאן.

הוראות ופקודות כאמור בסעיף 2א אינן טעונות פרסום ברשומות ויובאו לידיעת הנוגעים בדבר בדרך שיורה הרמטכ״ל.

(א)לענין חוק זה רואים את פקודות הצבא כדינים.

(ב)מקום שבו קיימת סתירה בין הוראת הפיקוד העליון לבין פקודת המטה הכללי או פקודה כללית אחרת – עדיפה הוראת הפיקוד העליון; מקום שבו קיימת סתירה בין פקודת המטה הכללי לבין פקודה כללית אחרת – עדיפה פקודת המטה הכללי.

מי שנתקבל כדין, או דימו בתום לב שנתקבל כדין, לכוחות הסדירים של הצבא או לשירות בכוחות המילואים של הצבא, יחול עליו חוק זה כל עוד לא קיבל שחרור מן הכוחות הסדירים או מאותו שירות מילואים.

הנמנה עם כוחות המילואים על פי התנדבות שנקרא להתייצב לשירות מילואים מסויים בהתאם להתנדבותו, רואים אותו לענין חוק זה כאילו היה בשירות מן הזמן שנקבע להתייצבותו לאותו שירות.

(א)אדם שעבר עבירה בהיותו חייל ולאחר ביצוע העבירה חדל, לחלוטין או לשעה, מהיות חייל, יחול עליו חוק זה בכל ענין הנוגע לאותה עבירה.

(ב)לא הוגש כתב אישום לבית דין צבאי על עבירה כאמור, תוך מאה ושמונים יום מהיום שבו חדל להיות חייל כאמור, והיא אינה עבירה לפי סעיף 43, 92, 98 או 99, יחדל חוק זה לחול עליו לגבי אותה עבירה.

(ג)על אף האמור בסעיף קטן (ב) תפקע התחולה האמורה בסעיף קטן (א) לגבי עבירה מן העבירות המנויות להלן אם לא הוגש כתב אישום עליה לבית דין צבאי תוך שנה מהיום שאדם שעבר אותה חדל, לחלוטין או לשעה, מהיות חייל:

(1)עבירה צבאית שענשה מאסר שנתיים ומעלה;

(2)עבירה שאינה צבאית שהיא פשע וכן עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל״ז–1977, או עבירה על סעיף 64 לפקודת התעבורה.

(ד)על אף ההגבלות האמורות בסעיפים קטנים (ב) ו־(ג), כאשר בוצעה עבירה בידי חיילים שותפים לדבר, שהינם צדדים לעבירה, כאמור בסימן ב׳ לפרק ה׳ לחוק העונשין, התשל״ז–1977, כל זמן שחוק זה חל על אחד מהם הוא יחול על כולם.

(ה)אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מדיני ההתיישנות לפי חוק זה או לפי חוק סדר הדין הפלילי, תשכ״ה–1965.

מי שנמסר לו נשק מטעם הצבא כדי להחזיקו לפי תעודת הרשאה כאמור בסעיף 5ב(ג) לחוק כלי היריה, תש״ט–1949, ועשה בו או לגביו מעשה המהווה עבירה על הסעיפים 45(3), 76(ג), 78, 79, 80, 85 או 133 לחוק זה, יחול עליו חוק זה בכל ענין הנוגע לאותו מעשה.

גם על אלה יחול חוק זה, אף אם אינם חיילים כהגדרתם בסעיף 1:

(1)הנמצא כדין במשמורת הצבא;

(2)העובד בשירות הצבא, או העובד במפעל המשרת את הצבא וששר הבטחון קבע אותו בצו כשירות צבאי לענין סעיף זה;

(3)העובד בשליחות הצבא.

לענין תחולת חוק זה על עובד במפעל המשרת את הצבא וששר הבטחון קבע אותו בצו כשירות צבאי לפי סעיף 8(2), ”צבא“ – גם מפעל כאמור במשמע.

(א)צו כאמור בסעיף 8(2) יכול להיות כללי, מסוייג או אישי, ואין חובה לפרסמו ברשומות.

(ב)תחילת תקפו של צו כאמור יהיה כתום שני חדשים מיום נתינתו, אולם לא יחול על אדם אלא משהודע לו; ולגבי מי שהיה בשירות שעליו חל הצו בזמן נתינתו – לא יחול הצו אלא כתום שני חדשים מיום ההודעה.

חוק זה יחול על שבוי מלחמה בהתחשב עם כל הוראה שנקבעה בתקנות שהותקנו על ידי שר הבטחון, בהסכמת שר המשפטים, לשם התאמת הוראות חוק זה עם האמנות הבינלאומיות שישראל התקשרה בהן.

פורסמו תקנות השיפוט הצבאי (התאמת החוק עם האמנה בדבר הטיפול בשבויי מלחמה), תשכ״ו–1966.

(א)איש מילואים שאינו בשירות שעבר אחת העבירות המנויות להלן יחול עליו חוק זה בכל הנוגע לאותה עבירה, ואלו הן:

(1)מעשה המהווה עבירה לפי הסעיפים 57, 94א, 99, 100, 101, 102, 104, 109(א)(1) או 131;

(2)מעשה המהווה עבירה לפי סעיף 59 או 62, ועשה את המעשה כלפי מפקדו באשר הוא מפקדו, או כלפי מי שהיה מפקדו באשר היה מפקדו;

(3)מעשה המהווה עבירה לפי סעיף 64, ועשה את המעשה לגבי חייל הבא לשים אותו במשמורת לפי חוק זה;

(4)מעשה המהווה עבירה לפי סעיף 65, ועשה את המעשה כלפי פקודו באשר הוא פקודו;

(5)מעשה המהווה עבירה לפי סעיף 85, לגבי נשק שקיבל מטעם הצבא;

(6)מעשה המהווה עבירה לפי תקנות שהותקנו על ידי שר הבטחון לפי חוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ״ו–1986, או לפי חוק שירות המילואים, התשס״ח–2008, והמטילות חובות על אנשי מילואים כשאינם בשירות.

(ב)אדם שעבר עבירה כאמור בסעיף קטן (א) בהיותו איש מילואים, יחול עליו חוק זה בכל הנוגע לאותה עבירה אף לאחר שחדל להיות נמנה עם כוחות המילואים; אולם אם לא הוגש כתב אישום לבית דין צבאי תוך שנה מהיום שבו נעברה העבירה והיא איננה עבירה לפי סעיף 99, יחדל חוק זה לחול עליו לגבי אותה עבירה.

לא הוגש כתב אישום לבית דין צבאי מפני שהותו של הנאשם מחוץ לישראל, לא יבוא הזמן ששהה מחוץ לישראל במנין התקופות האמורות בסעיפים 6 ו־11.

(א)בית דין צבאי מוסמך לדון חייל שעשה מעשה המהווה עבירה צבאית, בין שעבר אותה במדינה ובין מחוצה לה; אין הוראה זו גורעת מסמכותו של כל בית משפט אחר במדינה לשפוט את החייל על אותו מעשה אם הוא מהווה עבירה לפי דין אחר.

(ב)מי שחוק זה חל עליו על פי סעיף 8(2) לא יישפט בבית דין צבאי על עבירות אלה:

(1)עבירה לפי סעיף 43(1) ו־(5) ולפי סעיף 45(1), (3) ו־(5);

(2)עבירה לפי סעיפים 65, 67, 71, 95, 96, 98, 99, 129 ו־130;

(3)עבירה לפי סעיפים 126, 127 ו־128 אלא אם נעברה העבירה במקום שבהחזקת הצבא.

(ג)מי שחוק זה חל עליו על פי סעיף 8(2) הרי, נוסף לעבירות הצבאיות המנויות בסעיף קטן (ב), לא יישפט בבית דין צבאי בתקופה שאיננה תקופת לחימה גם על עבירות אלה:

(1)עבירה לפי סעיפים 61, 92, 94, 100, 101, 102, 108(3), 128 ו־132;

(2)עבירה לפי סעיף 49, אלא אם התכוון במעשה העבירה להפגין חוסר כבוד למפקד;

(3)עבירה לפי סעיפים 109, 111, 112 ו־113 אלא אם הוזמן או בא לפני בית דין צבאי לרגל ענין שהגיע לידיעתו בקשר עם עבודתו בצבא.

(ד)שר הבטחון רשאי לקבוע בתקנות עבירות נוספות שעליהן לא יתן את הדין מי שחוק זה חל עליו, לפי סעיף 8(2), הכל בתנאים ובסייגים שיקבע.

בית דין צבאי מוסמך לדון חייל, פרט למי שחוק זה חל עליו על פי סעיף 8(2) ו־(3), שעבר בין במדינה ובין מחוצה לה עבירה כל שהיא שאיננה עבירה צבאית, אולם אם היה היועץ המשפטי לממשלה סבור שהעבירה לא נעברה במסגרת הצבא או עקב השתייכותו של הנאשם לצבא, רשאי הוא בכל עת, עד להחלטה בדבר הרשעה או זיכוי (להלן – הכרעת הדין), לצוות כי דינו יתברר בבית משפט אחר.

בית דין צבאי מוסמך לדון אדם שחוק זה חל עליו לפי סעיף 8(2) ו־(3) ושעבר, בין במדינה ובין מחוצה לה, במסגרת הצבא או עקב השתייכותו לצבא, עבירה כל שהיא שאיננה עבירה צבאית, אולם רשאי היועץ המשפטי לממשלה בכל עת עד להכרעת הדין לצוות, כי דינו של האדם יתברר בבית משפט אחר.

הגשת כתב אישום בעבירה שנעברה מחוץ למדינה אשר בית דין צבאי מוסמך לדון בה כאמור בסעיפים 13, 14 ו־15, אינה טעונה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה.

מי שאינו חייל כהגדרתו בסעיף 1, וחוק זה חל עליו – יהיה דינו, לענין חוק זה, כדין חייל; וכל מקום שמדובר בחוק זה על חייל, גם אדם כאמור במשמע; והוא, כשאין הוראה אחרת.

מבלי לגרוע מהוראות סעיף 541, יחולו לגבי עבירות צבאיות הוראות פרק א׳ ופרק ב׳ בחלק המקדמי והוראות חלק א׳: כללי לחוק העונשין, התשל״ז–1977, בתיאומים המחויבים לפי הענין.

(בוטל).

חייל שעבר עבירה כדי להגן על חייו או גופו, או על חייו או גופו של אדם אחר, או על ערך כל שהוא, לא ישמש הדבר, על אף האמור בכל דין אחר, עילה לפטור מאחריות פלילית או למחילת העונש, אם לפי הנסיבות שבהן נעברה העבירה הוא היה חייב להקריב את החיים, הגוף או הערך.

צידוק הוא לחייל, אם המעשה שעשה והמהווה עבירה נעשה כדי למנוע מרידה בצבא או המשכתה או כדי למנוע בשעת פעולה קרבית סירוב לקיים פקודה מוסמכת הנוגעת לאותה פעולה או אי קיום פקודה כזאת, ובלבד שאי אפשר היה למנוע אלה בדרך אחרת, ושבעשייתו לא עבר את המידה הדרושה לאותה מטרה.

(א)אישרו שני רופאים בכתב כי טיפול רפואי דרוש כדי להציל את חייו של חייל או כדי למנוע החרפה תכופה של מחלתו או נזק אחר לבריאותו שאינו ניתן לתיקון, או כדי לחסנו מפני מחלה, מותר לתת את הטיפול הרפואי לחייל גם על כרחו; אולם לא יבוצע ניתוח בגופו של חייל על כרחו אלא בתנאי קרב או בתנאי חירום דומים.

(ב)בתקופת לחימה, בתנאי קרב או בתנאי חירום דומים, מותר לתת את הטיפול הרפואי כאמור בסעיף קטן (א) גם אם האישור חתום על־ידי רופא אחד בלבד, וגם אם האישור ניתן בעל־פה, ובלבד שייערך בכתב מיד כשהתנאים יאפשרו זאת.

(ג)טיפול רפואי שניתן לחייל באישור כאמור בסעיף זה, רואים אותו לענין כל דין כאילו ניתן בהסכמתו של החייל אפילו ניתן על כרחו.

אלה הענשים שבית דין צבאי רשאי להטיל בגבולות סמכותו על עבירה צבאית, וסדרם מן הקל אל החמור:

(1)כל עונש מן הענשים המשמעתיים המנויים בסעיף 22;

(2)קנס;

(3)מחבוש;

(4)הורדה בדרגה;

(5)מאסר לתקופה קצובה;

(6)מאסר עולם;

(7)עונש מוות.

אלה הענשים המשמעתיים: אתראה, ריתוק למחנה או לאניה, נזיפה ונזיפה חמורה.

עונש ריתוק למחנה או לאניה או עונש מחבוש לא יעלו על שלושים וחמישה ימים.

מי שנתחייב בבית דין צבאי על עבירה צבאית, רשאי בית הדין להטיל עליו את העונש שנקבע לה בחוק זה או עונש קל יותר, מתוך המפורטים בסעיף 21 וכן הוא רשאי לצרף לכל עונש גם ענשים קלים יותר כאמור.

(א)מי שנתחייב בבית דין צבאי על עבירה שאינה עבירה צבאית, רשאי בית הדין להטיל עליו עונש שבית המשפט היה מוסמך להטילו על אותה עבירה, וכן אחד או יותר מן העונשים המפורטים בסעיף 21(1), (3) אם קבוע לעבירה עונש מאסר, ו־(4); הטיל בית הדין עונש כאמור בסעיף 21(3) לא יעלו תקופות המאסר והמחבוש יחד על תקופת המאסר הקבועה לאותה עבירה.

(ב)(בוטל).

(ג)על אף האמור בסעיף קטן (א), מקום שנקבע לעבירה לפי פקודת התעבורה, או לעבירה לפי חיקוק אחר הנוגע לתעבורה, עונש מסויים כעונש חובה, יטיל בית דין צבאי עונש כאמור באותו חיקוק. האמור בסעיף קטן זה אינו בא לגרוע מסמכותו של בית דין צבאי להטיל גם אחד או יותר מן העונשים המפורטים בסעיף 21.

לענין סעיף 25 –

(1)רואים את הענשים המנויים בסעיף 21 פסקאות (1), (2) ו־(4) קלים מעונש מאסר לתקופה כל שהיא;

(2)רואים מחבוש כעונש קל ממאסר כשתקופת המחבוש אינה עולה על תקופת המאסר.

הטיל בית דין צבאי על נידון, שהוא בעל דרגה, אחד הענשים המנויים בסעיף 21(5), (6) או (7), יחליט בית הדין גם אם להטיל עונש הורדה בדרגה וינמק את החלטתו.

חייל שדרגתו אינה למטה מסמל והוא נידון על ידי בית דין צבאי על עבירה שדינה מאסר, רשאי בית הדין להטיל עליו עונש גירוש מהצבא נוסף על העונש הקבוע לאותה עבירה או במקומו.

גירוש מן הצבא גורר אחריו גם שלילת הדרגה הצבאית של הנידון.

קנס המוטל על עבירה לפי חוק זה לא יעלה על עשרים שיעורים של שכר יסוד חדשי של טוראי בשירות חובה, כפי שהוא בשעת הטלת העונש; אולם אם הנדון הוא חייל בשירות חובה לא יעלה הקנס על שני שיעורים של שכר כאמור.

(א)גזר בית דין צבאי הורדה בדרגה, יקבע בגזר דינו את הדרגה שאליה יורד הנידון. לא קבע בית הדין את הדרגה – יורד הנידון דרגה אחת מן הדרגה שהיתה לו בשעת מתן גזר הדין.

(ב)שום דבר האמור בחוק זה אינו בא לגרוע מסמכותו של הרמטכ״ל, או של מי שהוסמך לכך על ידיו, להוריד חייל מדרגתו הזמנית.

מקום שבית דין צבאי רשאי להטיל מחבוש או מאסר לתקופה קצובה, רשאי הוא להורות שהעונש, כולו או חלקו, יהיה על תנאי.

(א)מי שנידון למחבוש או למאסר על תנאי לא ישא את ענשו אלא אם עבר תוך תקופה שנקבעה בגזר דינו (להלן בחלק זה – תקופת התנאי) אחת העבירות שנקבעו בגזר הדין והורשע בשל עבירה כזאת (להלן בחלק זה – עבירה נוספת) תוך תקופת התנאי או לאחריה.

(ב)קביעת העבירות לפי סעיף קטן (א) יכול שתהיה בציון סוג של עבירות או בפירוט עבירות מסויימות, אם דרך תיאורן ואם דרך אזכור הוראות חוק; אוזכרה הוראת חוק והיא בוטלה לאחר מכן והוראה אחרת באה במקומה, יראו את גזר הדין כמאזכר גם את ההוראה האחרת.

(ג)לא יטיל בית דין צבאי בשל עבירה נוספת עונש שכולו על תנאי; אולם אם על הנאשם תלוי ועומד אותה שעה מחבוש על תנאי בלבד, רשאי בית הדין להטיל בשל עבירה נוספת מאסר שכולו או חלקו על תנאי.

(ד)תקופת התנאי תתחיל מיום מתן גזר הדין ואם הנידון נושא אותו זמן עונש מאסר או מחבוש – מיום שחרורו מן המאסר או המחבוש; אולם תקופה שאסיר נמצא בה מחוץ לבית הסוהר בשל חופשה מיוחדת או מכח סימן ב1 לפרק ו׳ של חוק העונשין, התשל״ז–1977, יראו אותה כתקופת תנאי מצטברת לתקופת התנאי שקבע בית הדין הצבאי; והכל כשבית הדין הצבאי לא הורה אחרת.

(ה)תקופת התנאי לא תעלה על שנתיים לגבי עבירה צבאית ולא תפחת משנה ולא תעלה על שלוש שנים לגבי כל עבירה אחרת.

(א)הוטל עונש על תנאי על ידי בית דין צבאי, בית משפט אחר או קצין שיפוט או על פי סעיפים 167, 442(ב) או 510 והורשע הנידון בעבירה נוספת יצווה בית הדין על הפעלת העונש על תנאי; אולם לא יצווה בית דין על ביצוע עונש על תנאי שהוטל שלא על פי חוק זה אלא אם העבירה הנוספת היא עבירה שאיננה עבירה צבאית או שהיא עבירה על אחד הסעיפים האלה: 43 עד 47, 51 עד 54, 57, 59 עד 78, 82, 84 עד 91, 96 עד 105, 107 עד 121, 126 עד 129, 131, 134 או 135.

(אא)הוטל בידי בית דין צבאי או בית משפט אחר, או על פי סעיפים 153א, 165(א), 167, 442 או 444א(ב), עונש על תנאי של פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה אזרחי או צבאי, והנידון הורשע בעבירה נוספת תוך תקופת התנאי, יצווה בית הדין על הפעלת עונש הפסילה על תנאי; על הצו כאמור יחולו הוראות סעיף 36 לפקודת התעבורה, בשינויים המחוייבים;

”עבירה נוספת“, לענין זה –

(1)עבירה זהה עם זו שבשלה הוטל העונש על תנאי;

(2)עבירה כאמור בסעיף 153א(א);

(3)עבירה מן המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השניה לפקודת התעבורה;

(4)עבירה אחרת שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, שנקבעה עם הטלת העונש על תנאי.

(ב)מי שהופעל נגדו מחבוש או מאסר על תנאי, יתחיל לשאתו ביום מתן הצו המפעיל את העונש על תנאי, זולת אם ציווה בית הדין שיתחיל ביום אחר.

(ג)בית הדין שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מחבוש או מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף קטן (א) ובמקום לצוות על הפעלת המאסר או המחבוש על תנאי, להורות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי או חידושה לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית הדין שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק להפעיל את המחבוש או המאסר על תנאי. לא ישתמש בית הדין בסמכות לפי סעיף קטן זה אלא לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת.

(ג1)האריך בית דין צבאי את תקופת התנאי לתקופה נוספת לפני תום תקופת התנאי תחל תקופת התנאי הנוספת בתום תקופת התנאי; חידש בית דין צבאי את תקופת התנאי לאחר שתמה תקופת התנאי תחל תקופת התנאי הנוספת מיום מתן פסק הדין; והכל כשבית הדין הצבאי לא הורה אחרת.

(ד)מי שהוטל עליו עונש מאסר או מחבוש בשל עבירה נוספת והופעל נגדו עונש מחבוש או מאסר על תנאי, ישא את שתי תקופות הכליאה בזו אחר זו, זולת אם בית הדין שהרשיעו בשל העבירה הנוספת, הורה מטעמים שיירשמו, ששתי התקופות, כולן או מקצתן, יהיו חופפות.

(ה)ניתנים לערעור –

(1)הוראה לפי סעיף 31;

(2)צו לפי סעיפים קטנים (א), (ב), (ג) ו־(ד);

(3)העדר צו על הפעלת עונש על תנאי בניגוד להוראות סעיף זה.

(ו)הוגש ערעור על ההרשעה בשל העבירה הנוספת לא יוגש ערעור כאמור בסעיף קטן (ה) בנפרד.

(ז)ערער הנידון על הצו בדבר ביצוע עונש על־תנאי – יידחה הביצוע עד להחלטה בערעור; אולם אם הוטל על הנידון עונש מאסר או מחבוש בשל העבירה הנוספת ובית הדין הורה על חפיפת הענשים, ישא הנידון אותו חלק מן העונש על תנאי החופף את העונש בשל העבירה הנוספת, יחד עם אותו עונש.

(ח)נדחה ביצוע עונש על תנאי או חלקו לפי האמור בסעיף קטן (ז), ישא הנידון תחילה את העונש בשל העבירה הנוספת, ואם בית הדין הצבאי לערעורים דחה את הערעור לפי סעיף קטן (ה), ישא הנידון את העונש שבית הדין הורה על ביצועו או יתרתו, לאחר גמר העונש בשל העבירה הנוספת, זולת אם הורה בית הדין הצבאי לערעורים הוראה אחרת.

(ט)הורשע נידון בעבירה נוספת שאינה עבירה צבאית, לא יבוצע עונש מחבוש על תנאי אם חדל הנידון להיות חייל כהגדרתו בסעיף 1.

(א)מקום שבית דין צבאי דן את הנאשם מפני שחוק זה חל עליו לפי סעיפים 7, 8(2), 8(3) או 11, רשאי הוא להעמיד את הנאשם במבחן.

(ב)על העמדה במבחן לפי סעיף זה תחול פקודת העמדת עבריינים במבחן, 1944, אולם הסמכויות לפי סעיפים 7 עד 12 לפקודה יופעלו כאילו ניתן צו המבחן על ידי בית משפט; לענין זה, ”בית משפט“ –

(1)כשהעבירה שעליה הועמד הנאשם במבחן, דינה יותר משלוש שנים מאסר – בית המשפט המחוזי;

(2)בכל מקרה אחר – בית משפט השלום.

(ג)לפני שיעמיד את הנאשם למבחן רשאי בית הדין לדרוש תסקיר בכתב של קצין מבחן על פי סעיף 19 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), תשי״ד–1954.

(א)מאסר או מחבוש לתקופות שונות שהוטלו בפסק דין אחד ולא הורה בית הדין שהנידון ישא כולם או מקצתם בזה אחר זה – תתחיל תקופת כולם ביום אחד; אולם תקופת מאסר או מחבוש שהוטלה במקום קנס לפי סעיפים 38 או 39 יהיו תמיד בנוסף על כל תקופת מאסר או מחבוש שהוטלה על הנידון.

(ב)מי שנידון למאסר או למחבוש, ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר או למחבוש בשל עבירה אחרת, תקופת העונש השניה תתחיל מיד ובמקביל לראשונה, ואם נמצאה עודפת על הראשונה ישא לאחריה ביתרה; והוא, כשבית הדין שהטיל את העונש השני לא הורה הוראה אחרת בענין זה.

(ג)מאסר ומחבוש שנידון נושא בהם כאחד לפי סעיף קטן (א) או (ב), לא ישא אלא במאסר; אך אם היתה תקופת המחבוש עודפת על תקופת המאסר, ישא בכל תקופת המאסר וביתרת ימי המחבוש; והוא, כשלא הורה בית הדין הוראה אחרת בענין זה.

(א)בית דין צבאי שהרשיע חייל רשאי לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, בנוסף על העונש, לשלם למי שניזוק על ידי העבירה סכום כסף שלא יעלה על עשרה שיעורים של שכר יסוד חדשי של טוראי בשירות חובה, כפי שהוא בשעת הטלת החיוב, לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו.

(ב)קביעת הפיצויים לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו, תהא כערכם ביום ביצוע העבירה או ביום מתן החלטת בית הדין, לפי הגדול יותר.

(ג)לענין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס; סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים.

זיכוי או הרשעה בבית דין צבאי או חיוב בפיצויים לפי סעיף 35, אינם פוטרים מאחריות לנזקים לפי כל דין אחר.

בבית דין צבאי אין מצרפים צד אזרחי לתביעה פלילית.

(א)בית דין צבאי שהטיל קנס, רשאי בגזר דינו להטיל על הנידון מאסר עד שלושה חדשים למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועדו.

(ב)אין להטיל מאסר על תנאי לפי סעיף זה.

(מוספר מחדש כסעיף 154).

הוטל מאסר או מחבוש במקום קנס לפי סעיף 38 או סעיף 154 ולפני שנשא הנידון בכל ענשו שולם חלק מן הקנס, תקוצר תקופת המאסר או המחבוש לפי היחס שבין הסכום ששולם לבין הקנס כולו.

(א)עבירה צבאית תתיישן, אם עבר מיום ביצועה הזמן המפורש בצדה:

(1)עבירת בגידה – חמש עשרה שנה;

(2)עבירת עריקה – עשר שנים;

(3)עבירה אחרת – שלוש שנים.

(ב)עבירה שאיננה צבאית תתיישן כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב–1982.

(ג)על עבירה צבאית ועבירה שאינה צבאית יחולו ההוראות לפי סעיף 9(ג) עד (ו), תוספת ראשונה ב׳ ותוספת ראשונה ג׳ לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב–1982, בשינויים המחויבים ובשינויים אלה:

(1)הסמכויות הנתונות ליועץ המשפטי לממשלה, לפי הוראות סעיף 9(ג)(4) לחוק האמור, יהיו נתונות לפרקליט הצבאי הראשי;

(2)הסמכויות הנתונות לראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל לפי הוראות סעיף 9(ג)(2) ו־(4) לחוק האמור, יהיו נתונות למפקד משטרה צבאית חוקרת או למפקד היחידה לחקירות פנים של המשטרה הצבאית, לפי העניין;

(3)נוסף על פרקי הזמן המנויים בסעיף 9(ג2) לחוק האמור, לא יובאו בחשבון במניין התקופות האמורות באותו סעיף גם פרקי זמן אלה:

(א)פרק הזמן שבו שהה החשוד או הנאשם בשבי האויב, ונפילתו בשבי באה עקב עבירה שעבר;

(ב)פרק הזמן שבו נעדר החשוד או הנאשם מן השירות שלא ברשות;

(4)בתוספת הראשונה ג׳ לחוק האמור ייכללו גם עבירות לפי סעיפים 72, 77(א)(1), ו־105.

עונש שהטיל בית דין צבאי, בין על עבירה צבאית ובין על עבירה שאינה צבאית, יחולו עליו הוראות סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב–1982; אולם אם לא הופסק ביצוע העונש, יתחיל מנין תקופת ההתיישנות מיום אישור גזר הדין, אם הוא טעון אישור.

חייל שעשה אחת מאלה:

(1)באופן מחפיר, מסר לאויב מקום שהגנתו הופקדה בידו או נטשו נוכח האויב;

(2)ביודעין, סייע לאויב בנשק, בציוד, באספקה או בכיוצא באלה;

(3)ביודעין, נתן מחסה לאויב שאינו שבוי או חיפה עליו או עשה מעשה אחר כדי למנוע את לקיחתו בשבי;

(4)בהיותו בשבי האויב, שירת מרצונו בכוחות המזויינים של האויב או מרצונו סייע בידם;

(5)בבוגדין, נתן אות כניעה לאויב או עזב את המערכה;

(6)בבוגדין, בא בדברים עם האויב;

(7)ביודעין, מסר לאויב או בשביל האויב, כתב סתרים, סיסמה, סימן היכר, או ידיעות על מספרם של כוחות הצבא, עמדותיהם, מקום הימצאם, אספקתם או מתקניהם, או על הכנות או על פקודות בנוגע לפעולותיהם או לתנועותיהם, או כל פרט אחר בעל חשיבות ביחס לצבא;

(8)מתוך כוונה לעזור לאויב או לסכן פעולה צבאית נגד האויב או פעולות כוחות מזויינים הפועלים נגד האויב בשיתוף עם הצבא, עשה מעשה העשוי להביא לתוצאה האמורה בפסקה זו –

דינו – מוות, אולם לא יטיל בית דין צבאי עונש מוות אלא אם נעברה העבירה בתקופת לחימה.

חייל שעשה ביודעין מעשה העשוי לעזור לאויב או לסכן פעולה צבאית נגד האויב או פעולות כוחות מזויינים הפועלים נגד האויב בשיתוף עם הצבא, דינו – מאסר עשר שנים.

חייל שעשה אחת מאלה:

(1)נטש באופן מחפיר מקום שהגנתו הופקדה בידו;

(2)עשה מעשה שתכליתו לאלץ או להניע אדם שיטוש באופן מחפיר מקום שהגנתו הופקדה בידי אותו אדם או שימסור באופן מחפיר את המקום לאויב;

(3)באופן מחפיר מסר את נשקו לאויב או זנחו נוכח האויב, או שנהג נוכח האויב באופן מחפיר אחר;

(4)בא בדברים עם האויב או מסר לו ידיעות או נתן לו אות כניעה, ולא היתה לו סמכות לעשות אלה;

(5)עזב באופן מחפיר את המערכה שלא בפקודת מפקדו;

(6)מסר עצמו מרצונו לשבי האויב, או עשה מעשה אחר בכוונה ליפול בשבי האויב,

דינו – מאסר חמש עשרה שנה.

(א)חייל שהשתתף במרידה או עורר מרידה או קשר קשר עם אדם לעורר מרידה, דינו – מאסר חמש עשרה שנה; ואם נעברה העבירה בזמן לחימה או תוך כדי שימוש בנשק או איום בו, דינו – מאסר עולם.

(ב)”מרידה“ לענין חוק זה, היא כאשר שלושה חיילים או יותר עושים אחת מאלה –

(1)תוך כדי אי ציות בצוותה לפקודות הם תופסים בנשק או משתמשים בנשק שברשותם, או משתמשים באמצעי כפיה כלפי מפקד;

(2)מסרבים בצוותה למלא פקודה בזמן פעולה צבאית או פקודה הנוגעת לפעולה כזאת.

(א)חייל שעשה אחת מאלה:

(1)עשה מעשה שתכליתו להניע חייל להצטרף למרידה;

(2)בהיותו נוכח בשעת מרידה של פקודיו או כשנודע לו על מרידה כזו או על קשר למרידה כזו, לא עשה כמיטב יכלתו כדי לסכלה,

דינו – מאסר עשר שנים.

(ב)חייל שעשה אחת מאלה:

(1)בהיותו נוכח בשעת מרידה לא עשה כמיטב יכלתו כדי לסכלה או לסייע בסיכולה;

(2)משנודע לו על מרידה או על קשר למרידה לא הודיע על כך מיד למפקד,

דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל שעשה מעשה בניגוד למשטר או למשמעת או לסדר הטוב בצבא, והתכוון במעשה זה לעורר או להפגין התנגדות או מחאה נגד הוראה המחייבת בצבא או נגד דין כל שהוא, וכן חייל שנתן יד למעשה כזה, דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל שעשה מעשה בניגוד למשטר או למשמעת או לסדר הטוב בצבא, והתכוון במעשה זה להפגין חוסר כבוד למפקד או הזדהות עם דרישה, תרעומת או טענה של חייל אחר, וכן חייל שנתן יד למעשה כזה, דינו – מאסר שנתיים.

חייל אשר ביודעין גרם או ניסה לגרום לכך ששלושה חיילים או יותר יעברו על סעיף 48 או 49, דינו – מאסר שבע שנים.

חייל אשר בשעת פעולה של הצבא או לפני פעולה כזו עשה מעשה או הפיץ ידיעה – בין נכונה ובין בלתי נכונה – ויש בהם כדי לעורר בקרב חיילים בהלה או יאוש העלולים לפגוע בהצלחת אותה פעולה, דינו – מאסר שבע שנים.

חייל אשר עשה מעשה או הפיץ ידיעה – בין נכונה ובין בלתי נכונה – בענין הקשור בבטחון המדינה, ויש בהם כדי לעורר ברבים בהלה או יאוש, דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל אשר הכין, החזיק לשם הפצה, פרסם או הפיץ, בכתב או בצורה אחרת, חומר תעמולה שהבאתו לידיעת חייל עלולה להשפיע בדרך הפוגעת במשטר הצבאי או המערערת את המשמעת בצבא, או אשר עשה בין חיילים תעמולה בעל פה העלולה להשפיע בדרך האמורה, דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל אשר הכין, החזיק לשם הפצה, פרסם או הפיץ, בכתב או בצורה אחרת, חומר תעמולה, שהבאתו לידיעת חייל עלולה להשפיע בדרך הפוגעת בסדר הטוב בצבא, או אשר עשה בין חיילים תעמולה בעל פה העלולה להשפיע בדרך הפוגעת בסדר הטוב בצבא, דינו – מאסר שנה.

חייל שנמצא ברשותו יותר מטופס אחד של חומר תעמולה כאמור בסעיפים 53 ו־54, רואים אותו כאלו החזיקם לשם הפצה כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.

חייל שנפל בשבי האויב מחמת חוסר זהירות מתאימה, אי ציות לפקודות או הזנחת תפקידו, או שלא חזר מן השבי לשירות הצבא כשהיה בידו לחזור, דינו – מאסר שבע שנים.

חייל אשר גילה או מסר ללא רשות אחד הדברים האלה:

(1)כתב סתרים, סיסמה, סימן היכר, או ידיעות על מספרם של כוחות הצבא, עמדותיהם, מקום הימצאם, אספקתם או מתקניהם, או על הכנות, או על פקודות בנוגע לפעולותיהם או לתנועותיהם;

(2)פרט חשוב בנוגע לתפקידו, שירותו או מקום שירותו בצבא, או לתפקידו, שירותו או מקום שירותו של חייל אחר בצבא, או כל פרט חשוב ביחס לצבא, שלפי פקודות הצבא או הנוהג הצבאי אין למסרו אלא למי שמוסמך לקבלו, בין שהידיעה נכונה ובין שאיננה נכונה,

דינו – מאסר חמש שנים.

(א)חייל שנטש את משמרתו, דינו – מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה נוכח האויב, דינו – מאסר שבע שנים.

(ב)זקיף שעזב את משמרתו לפני שהוחלף כדין, או שבניגוד לפקודות הצבא או להוראות התנהג על משמרתו באופן שמנע ממנו למלא את התפקיד שלמענו הועמד כזקיף, דינו – מאסר חמש שנים; ואם נעברה העבירה נוכח האויב, דינו – מאסר עשר שנים.

חייל שהיכה מפקד או השתמש כלפיו באלימות, דינו – מאסר שנתיים; עשה את המעשה שעה שהמפקד שימש בתפקידו, דינו – מאסר חמש שנים.

חייל שהיכה זקיף, שוטר צבאי בקשר לתפקידו של השוטר או כשהשוטר בתפקיד, או חייל שהופקד על שמירת אדם, רכוש או מקום, או השתמש כלפיהם באלימות, דינו – מאסר חמש שנים.

חייל שהיכה חייל אחר או השתמש כלפיו באלימות, דינו – מאסר שנה.

חייל שאיים על מפקד או העליבו, או עשה מעשה אחר הפוגע בכבודו או במעמדו כמפקד, דינו – מאסר שנה; עשה את המעשה שעה שהמפקד שימש בתפקידו, דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל שאיים באלימות על זקיף, על שוטר צבאי בקשר לתפקידו של השוטר או כשהשוטר בתפקיד, או על חייל שהופקד על שמירת אדם, רכוש או מקום, דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל אשר התנגד בכוח לחייל הבא בתוקף תפקידו לשימו במשמורת, או סירב לציית להוראות חייל כזה, דינו – מאסר שנתיים.

(א)חייל שהיכה חייל הנמוך ממנו בדרגה או שהיכה אדם הנמצא במשמורת שהחייל מופקד עליה, או שהתעלל בהם אחרת, דינו – מאסר שלוש שנים.

(ב)חייל שהתעלל בחייל אחר, דינו – מאסר שנתיים.

(ג)נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דין המתעלל – מאסר שבע שנים.

חייל שקיבל בתוקף תפקידו כסף או חפץ שנועד לחייל אחר, וללא הצדקה עיכבו תחת ידו או נמנע לשלמו או למסרו, דינו – מאסר שנתיים.

(א)חייל שהשתמש לרעה בסמכותו כלפי פקודו, דינו – מאסר שנה אחת; נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר שלוש שנים.

(ב)נעברה העבירה במהלך אימון או בקשר לאימון, דינו – מאסר שלוש שנים; נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים.

חייל שחרג במזיד מן הסמכויות שניתנו לו לביצוע תפקידו בצבא (בפרק זה – חרג מסמכותו), דינו – מאסר שנה.

(בוטל).

חייל שחרג מסמכותו ובמעשהו זה גרם או עלול היה לגרום נזק לרכוש, דינו – מאסר שנתיים.

חייל שחרג מסמכותו על ידי שפעל כקצין שיפוט, בין שהוא קצין שיפוט ובין שהוא מתחזה כקצין שיפוט, דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל שחרג מסמכותו, ובמעשהו זה גרם או עלול היה לגרום חבלה לגופו או נזק לבריאותו של אדם אחר, דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל שחרג מסמכותו ובמעשהו זה פגע, או עלול היה לפגוע, בבטחון המדינה או בפעולות הצבא, או בפעולותיהם של כוחות מזויינים הפועלים בשיתוף עם הצבא, דינו – מאסר חמש שנים; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה או בפעולות כאמור, דינו – מאסר עשר שנים.

חייל שבז ביזה, או שפרץ לבית או למקום אחר כדי לבוז ביזה, דינו – מאסר עשר שנים.

(בוטל).

(א)חייל שהשמיד במזיד רכוש של חייל אחר, או גרם במזיד ובמישרין לנזק, לקלקול או לאבדן של רכוש כזה, דינו – מאסר ארבע שנים.

(ב)חייל שהשמיד במזיד רכוש צבאי, או שגרם במזיד ובמישרין לנזק, לקלקול או לאבדן של רכוש כזה, דינו – מאסר שבע שנים.

(ג)חייל שהשמיד במזיד נשק, כלי טיס, כלי שיט או כלי תחבורה שהם רכוש צבאי, או גרם במזיד ובמישרין לנזק, לקלקול או לאבדן של רכוש כזה, דינו – מאסר חמש עשרה שנה.

(א)חייל שהוציא ביודעין ושלא כדין רכוש צבאי מרשות הצבא, דינו –

(1)מאסר שלוש שנים – אם ערך הרכוש אינו עולה על הסכום הקובע;

(2)מאסר שבע שנים – אם ערך הרכוש עולה על הסכום הקובע.

(ב)בסעיף זה, ”הסכום הקובע“ – סכום השוה לעשרה שיעורים של שכר יסוד חדשי של טוראי בשירות חובה, כפי שהוא בשעת ביצוע העבירה.

חייל שהוציא ביודעין ושלא כדין נשק מרשות הצבא, דינו – מאסר חמש עשרה שנים.

(א)חייל שהשתמש ברכוש צבאי שלא למטרות הצבא, דינו – מאסר שנתיים.

(ב)חייל שהשתמש בנשק שהוא רכוש צבאי שלא למטרות הצבא, דינו – מאסר חמש שנים.

חייל שלא נקט במועד הנכון בכל האמצעים הסבירים כדי לשמור מנזק, מקלקול או מאבדן כל רכוש צבאי שהגיע לרשותו או שהוא אחראי לו בדרך אחרת, בין אם ניזוק הרכוש, נתקלקל או אבד ובין אם לאו, דינו – מאסר שנה; היה הרכוש נשק, כלי טיס, כלי שיט או כלי תחבורה אחר, דינו – מאסר שלוש שנים.

ניזוק, נתקלקל או אבד רכוש צבאי כאמור בסעיף 80, רואים אותו חייל כאילו לא נקט במועד הנכון כל האמצעים הסבירים לשמירת אותו רכוש, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.

חייל שנטל שלא כדין ציוד או אספקה של הצבא לצורך יחידה שהציוד או האספקה לא היו מיועדים לה, או שעיכב שלא כדין ציוד או אספקה של הצבא, דינו – מאסר שנתיים.

(בוטל).

חייל שהוציא ביודעין ושלא כדין, מרשות חייל אחר כסף או רכוש אחר, דינו – מאסר שנתיים.

חייל אשר ללא סמכות או ללא נקיטת אמצעי זהירות נאותים נשא נשק, טיפל בו או השתמש בו באופן אחר, דינו – מאסר שנתיים; הפעיל כאמור את הנשק, דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל שבמזיד או על ידי מעשה שלא כדין, גרם במישרין שכלי טיס, כלי שיט או כלי תחבורה אחר, שהם רכוש צבאי, יעוקל או ייעצר במדינה זרה, דינו – מאסר חמש שנים, ואם גרם כאמור שהכלי יחולט, דינו – מאסר עשר שנים.

חייל מן הצוות של כלי טיס או של כלי שיט שנטש את הכלי ללא רשות בשעה שנשקפת לכלי סכנת אבדן, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם היה מפקד הכלי, דינו – מאסר שבע שנים.

חייל שטיפל בכלי טיס או בכלי שיט של הצבא, בחוסר זהירות או בהפרת כלל מכללי הטיפול, הטיסה או השיט, או שהטיסו או שהשיטו כאמור, והביא בזה, או עלול היה להביא בזה, למותו של אדם או לחבלתו, דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל שהטיס כלי טיס של הצבא כשלא היה רשאי לכך על פי פקודות הצבא, דינו – מאסר שנתיים.

חייל שהטיס כלי טיס של הצבא בגובה נמוך מהקבוע בפקודות הצבא לאותו סוג של כלי טיס או לאותו שלב או סוג של טיסה, דינו – מאסר שנתיים.

חייל מכל דרגה שהיא, שהיה בכלי טיס או בכלי שיט של הצבא, ולא קיים הוראותיו החוקיות של הממונה על אותו כלי טיס או כלי שיט, בכל ענין הנוגע לנהיגתם, לבטחונם או למשטר הפנימי בהם, בין שהממונה הוא חייל ובין אם לאו, ואף אם אין הממונה גבוה ממנו בדרגה, דינו – מאסר שנתיים.

חייל שנעדר משירותו בצבא מתוך כוונה שלא לחזור לשירות בצבא, דינו – מאסר שבע שנים; נעדר החייל משירותו בצבא בעת פעילות מבצעית או פעולה קרבית של יחידתו, מתוך כוונה שלא לחזור לשירות בצבא, דינו – מאסר עשר שנים.

חייל שנעדר משירות בצבא שמונה עשר חודשים, שלא ברשות, רואים אותו כמי שנעדר מן השירות מתוך כוונה שלא לחזור, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.

חייל שנעדר משירותו בצבא, או מהמקום שהוא חייב כדין להימצא בו אותה שעה, דינו – מאסר שלוש שנים, אלא אם הוכח כי היה לו היתר או הצדק סביר אחר לכך.

איש מילואים אשר לא יצר קשר עם יחידתו, בהתאם להוראות שקבע שר הביטחון, לפי סעיף 24 לחוק שירות המילואים, התשס״ח–2008, דינו – מאסר שישה חודשים.

(בוטל).

מי שנתקבל לכוחות הסדירים או לכוחות המילואים, ולפני שנתקבל לכוחות אלה השתמש בטענות שוא, העלים פרטים חשובים או השתמש באמצעי הונאה אחרים, לגבי כשרותו להתקבל כאמור, רואים אותו כחייל משעת העבירה, ודינו – מאסר שנה.

חייל אשר כדי להתמנות לתפקיד בצבא, השתמש בטענות שוא, או העלים פרטים חשובים או השתמש באמצעי הונאה אחרים, בקשר לכשרותו להתמנות לתפקיד, דינו – מאסר שנתיים.

חייל שהשיג את שחרורו מהכוחות הסדירים של הצבא בטענות שוא, בהעלמת פרטים חשובים או באמצעי הונאה אחרים, דינו – מאסר עשר שנים.

חייל שהשיג לעצמו פטור משירות בטחון כמשמעותו בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ״ו–1986, בטענות שוא, בהעלמת פרטים חשובים או באמצעי הונאה אחרים, דינו – מאסר עשר שנים.

חייל שהטיל בגופו מום או מחלה, או הניח לאדם אחר להטיל בו מום או מחלה, או שעשה מעשה על מנת ללקות במום או במחלה או להחמיר מום או מחלה שיש לו, והכל מתוך כוונה לפסול על ידי כך את עצמו משירות צבאי, או לעשות את עצמו בלתי ראוי לתפקיד בצבא שהיה ראוי לו אלמלא המום או המחלה, דינו – מאסר עשר שנים.

חייל שהעמיד פני חולה או בעל מום בכוונה לפסול את עצמו לשירות או למילוי תפקיד, דינו – מאסר שנתיים.

חייל שעשה אחד המעשים המפורטים בסעיף 94 או בסעיף 100, או השתמש בטענות שוא או באמצעי הונאה אחרים כדי להשתמט מפעולה, או מהמראה או מהפלגה, או כדי להשתמט משירות מילואים או מחלק ממנו, דינו – מאסר ארבע שנים; עשה מעשה כאמור על מנת להשתמט מתפקיד קרבי, דינו – מאסר חמש עשרה שנה.

(בוטל).

חייל אשר אגב תפקידו בצבא, היתה לו יד בעסקה הנעשית על ידי הצבא, למען הצבא או בשמו, וקיבל או עלול לקבל במישרין או בעקיפין, טובת הנאה באותה עסקה, ולא הודיע בכתב בעוד מועד, לרמטכ״ל או למי שהוסמך לכך על ידיו, על ענינו באותה עסקה, דינו – מאסר שנתיים.

חייל שעשה אחת מאלה:

(1)ביודעין, מסר, או הניח לזולתו שימסור, ידיעה כוזבת במסמך הנוגע לצבא, והמסמך נערך או נחתם על ידיו;

(2)מסר, או הניח לזולתו שימסור, ידיעה כוזבת במסמך הנוגע לצבא ושחובה עליו לבדוק את נכונות תכנו, מתוך שלא נקט אמצעים סבירים כדי למלא חובה זו;

(3)מתוך כוונה להטעות, העלים, או הניח לאחר להעלים, פרט כל שהוא במסמך כאמור בפסקה (1) או (2);

(4)העלים, השחית, שינה או סילק מסמך שחובה עליו לשמרו או להמציאו,

דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל אשר חתם על מסמך שנקבע בפקודות הצבא כתעודה לצורך סעיף זה, ולא נקט אמצעים סבירים כדי לבדוק את נכונותו ודיוקו של פרט חשוב מן הפרטים שהתעודה מעידה עליהם, דינו – מאסר שתי שנים.

חייל שטפל אשמה בעבירה על חייל אחר, בידעו שאישום־שוא הוא, דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל שביודעין מסר פרט כוזב או העלים פרט חשוב –

(1)בתלונה שהגיש בצבא;

(2)בענין שלפי פקודות הצבא חובה עליו למסור בו הודעה;

(3)על מנת להשיג חופשה או להאריכה;

(4)בענין אחר שנקבע בפקודות הצבא כענין שסעיף זה חל עליו,

דינו – מאסר שנה.

(א)חייל שעבר אחת העבירות האלה:

(1)הוזמן כדין לבוא לפני בית דין צבאי ולא בא, או בא ועזבו לפני שקיבל רשות לעשות זאת, ולא הראה סיבה מספקת להעדרו;

(2)נדרש כדין על ידי בית דין צבאי להישבע או להצהיר בהן צדק ולא עשה זאת;

(3)נדרש כדין על ידי בית דין צבאי להמציא מסמך שברשותו ובמזיד לא המציא אותו;

(4)בהיותו עד בבית דין צבאי לא השיב על שאלה שנדרש כדין להשיב עליה, או השיב ביודעין תשובה מתחמקת;

(5)גרם הפרעה או הפסקה במהלך הדיונים של בית הדין,

דינו – מאסר שנה.

(אא)חייל שאיחר לישיבת בית דין צבאי שאליה הוזמן כדין ולא הראה סיבה מספקת לאיחורו, דינו – מאסר חודש אחד.

(ב)חייל שביזה בית דין צבאי על ידי נקיטת לשון מעליבה או מאיימת, דינו – מאסר שנתיים.

לענין סעיף 109, ”בית דין“ – לרבות שופט־חוקר, ולענין פסקאות (1), (3) ו־(4) לסעיף קטן (א) שבו, וסעיף קטן (ב) שבו – גם ועדת חקירה לפי סעיף 537 וקצין בודק.

חייל שהעיד, ביודעין, בשבועה או בהן צדק עדות שקר לפני בית דין צבאי או לפני שופט־חוקר, דינו – מאסר שבע שנים.

חייל שהעיד ביודעין עדות שקר לפני קצין שיפוט כשהוא דן בדיון משמעתי, לפני ועדת חקירה לפי סעיף 537 או לפני אדם אחר המוסמך לפי חוק זה לגבות עדות מפי אותו חייל, דינו – מאסר שנתיים.

חייל שבעדותו בפני בית דין צבאי סתר בפרט חשוב עדות קודמת שהעיד לפני בית דין צבאי אחר או לפני כל בית משפט אחר או לפני שופט־חוקר או קצין בודק, או שבעדותו לפני שופט־חוקר סתר בפרט חשוב עדות קודמת שהעיד לפני קצין בודק, והוכח לבית הדין כי היתה בזה כוונה להונות את מי שלפניו ניתנה עדות מן העדויות כאמור, דינו – מאסר שנתיים, ואין נפקא מינה את מי ממקבלי העדויות התכוון הנאשם להונות.

חייל שעצר אדם שלא כדין או החזיקו במשמורת שלא כדין, דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל שלא קיים הוראות חוק זה, או פקודות הצבא, החלות על עצירתו של אדם או על החזקתו במשמורת ועל הבאתו לדין, דינו – מאסר שמונה עשר חודש.

חייל שנדרש כדין להחזיק חייל אחר במשמורת, או לשימו במשמורת, ולא עשה זאת, דינו – מאסר שנתיים.

חייל שנדרש כדין לסייע להחזיק חייל אחר במשמורת או לשימו במשמורת ולא עשה זאת, דינו – מאסר שנה.

חייל שהפריע להחזיק חייל במשמורת או לשימו במשמורת, דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל שהשתמש באלימות, או שאיים להשתמש באלימות, כלפי אדם אחר כדי לאלצו להעיד או למסור אמרה בעבירה, דינו – מאסר שלוש שנים; השתמש באמצעים בלתי כשרים אחרים כדי לאלץ אדם להודות באשמה בעבירה, דינו – מאסר שנה.

חייל ששחרר, שלא ברשות, אדם הנתון למשמורתו או למשמורת של חייל אחר, או שהניח לאותו אדם שיימלט, דינו – מאסר שלוש שנים.

חייל שנמצא כדין במשמורת הצבא ונמלט או ניסה להימלט ממנה לפני ששוחרר מאותה משמורת, דינו – מאסר שנתיים.

חייל שבמזיד לא קיים פקודה שניתנה לו מאת מפקד תוך מילוי תפקידו או שסירב לקיימה בין בדיבור ובין בהתנהגות, דינו – מאסר שלוש שנים; עבר את העבירה תוך פעולה קרבית של יחידתו, דינו – מאסר חמש עשרה שנה.

חייל שלא קיים פקודה שניתנה לו מאת מפקד, דינו – מאסר שנתיים; עבר את העבירה תוך פעולה קרבית של יחידתו, דינו – מאסר עשר שנים.

חייל שקיים ברשלנות פקודה או הוראה שניתנה לו, או שהתרשל במילוי תפקידו בצבא, דינו – מאסר שנה; מפקד יחידה או חייל בדרגת סמל ומעלה שעבר עבירה כאמור, דינו – מאסר שנתיים.

לא ישא חייל באחריות פלילית לפי הסעיפים 122, 123 ו־124 אם ברור וגלוי שהפקודה שניתנה לו היא לא חוקית.

חייל שהפריע לשוטר צבאי במילוי תפקידו, דינו – מאסר שנתיים.

חייל שנדרש לסייע לשוטר צבאי במילוי תפקידו ולא עשה זאת, דינו – מאסר שנה.

חייל שנצטווה להיבדק לפי סעיף 250א וסירב להיבדק, דינו – מאסר שנתיים.

חייל שהשתתף בקטטה, או שהתנהג בצורה פרועה במקום ציבורי, דינו – מאסר שנה.

חייל שהתנהג התנהגות מבישה, דינו – מאסר שנה.

חייל בדרגת סמל או בדרגה גבוהה מזו שהתנהג באופן שאינו הולם את דרגתו או את עמדתו בצבא, דינו – מאסר שנה.

חייל המתחזה כבעל דרגה שאינה שלו, או כבעל תפקיד בצבא, מבלי שהוא רשאי לעשות זאת, או עונד סימן או תג צבאי, אות מערכה או עיטור ואינו מוסמך לענדו, דינו – מאסר שנה.

חייל אשר עשה מעשה או התנהג באופן שפגע או עשוי היה לפגוע בסדר הטוב של הצבא או במשמעתו, ואין המעשה מהווה עבירה צבאית אחרת, דינו – מאסר שנה.

(א)חייל שעשה אחת מאלה, דינו – מאסר שנה:

(1)לא קיים הוראה מפקודות הצבא;

(2)לא קיים הוראה מפקודות קבע או מפקודות שיגרה, שפורסמו בכתב בהתאם לפקודות הצבא או בהתאם לנוהג הצבאי;

(3)קיים ברשלנות הוראה מההוראות האמורות בפסקאות (1) ו־(2).

(ב)לענין סעיף 12 לחוק העונשין, תשל״ז–1977, רואים גם פקודות קבע ופקודות שיגרה כאמור בסעיף קטן (א)(2) כדינים.

חייל שבלא היתר על פי פקודות הצבא, או שלא בהתאם לתנאיו, עבד בעבודה או עסק בעיסוק שנהוג לקבל בעבורם שכר, או התמחה התמחות מקצועית, דינו – מאסר שישה חודשים.

(א)חייל שידע כי חייל אחר זומם או מנסה לעבור עבירה צבאית שענשה עולה על שלוש שנים מאסר, ולא פעל באופן סביר כדי למנוע את עשייתה או השלמתה, דינו –

(1)אם העונש שנקבע על העבירה הוא מוות או מאסר עולם – מאסר עשר שנים;

(2)אם העונש שנקבע על העבירה הוא מאסר לזמן קצוב – מאסר שלא יעלה על מחצית תקופת המאסר שעבריין צפוי לה על העבירה אך לא יותר משלוש שנים.

(ב)מבלי לפגוע בכלליות האמור בסעיף קטן (א) ומבלי להוציא מקרי קרבה אחרים נקבע בזה, כי בן־זוג, הורה, צאצא, אח או אחות של חייל שזמם או ניסה לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א), אשר לא הודיעו לרשויות המוסמכות על המזימה או הנסיון – אין רואים אותם כאילו לא פעלו באופן הנדרש לפי אותו סעיף קטן.

חייל שקשר קשר עם אדם אחר לעבור עבירה צבאית יהיה צפוי –

(1)למאסר עולם, אם העונש הצפוי לחייל העובר את העבירה שלשמה נקשר הקשר (להלן – העונש העיקרי) הוא מוות;

(2)למאסר עשרים שנה, אם העונש העיקרי הוא מאסר עולם;

(3)למחצית העונש העיקרי, אם העונש העיקרי הוא מאסר לתקופה קצובה;

(4)לעונש העיקרי, אם העונש העיקרי הוא אחר.

(א)חייל, בדרגה למטה מדרגת רב־אלוף, שהואשם בעבירה צבאית שענשה אינו עולה על מאסר שלוש שנים, בין שעבר אותה במדינה ובין מחוצה לה, תהא לקצין שיפוט הסמכות לדונו דין משמעתי לפי הוראות חלק זה.

(ב)לענין תחולת הדין המשמעתי, דין עבירה על אחד מאלה כדין עבירה צבאית:

(1)חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ״ד–1994;

(1א)חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), התשנ״ד–1994;

(1ב)חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ״ח–1998;

(1ג)חוק שירות הציבור (הצהרת הון), התשע״ז–2016;

(2)תקנות שהותקנו לפי סעיף 24 לחוק שירות המילואים, התשס״ח–2008;

(3)תקנות על פי פקודת התעבורה, שקבע שר הבטחון בהתייעצות עם שר המשפטים, למעט תקנות שלעבירה עליהן נקבע עונש חובה.

פורסמו תקנות השיפוט הצבאי (קביעת תקנות לענין תחולת הדין המשמעתי), תשל״ו–1976.

חייל יועמד לדין משמעתי לפני קצין שיפוט, כפי שייקבע בפקודות הצבא או בהוראות על פיהן.

(נמחק).

קצין שיפוט לא ידון בתלונה על חייל, אלא באחד המקרים האלה:

(1)החייל נמנה עם יחידה הנתונה לפיקודו;

(2)הוענקה לו על ידי הרמטכ״ל סמכות של קצין שיפוט לפי סעיף 1 לגבי החייל או לגבי העבירה.

מי שחוק זה חל עליו לפי סעיף 8(2) ו־(3) לא יועמד לדין משמעתי אלא אם הורה על כך הרמטכ״ל, באופן כללי או לסוג מסויים של עבירות או של בני אדם.

קצין שיפוט שהובאה לפניו תלונה על חייל שהוא מוסמך לדון בה, יעשה אחת מאלה:

(1)יבטל את התלונה;

(2)ידון בה בעצמו;

(3)יעבירנה, כל עוד לא פסק בה, אם הוא קצין שיפוט זוטר – לדיון לפני קצין שיפוט בכיר המוסמך לדון בה, ואם הוא קצין שיפוט בכיר – לפני קצין שיפוט בכיר אחר המוסמך לדון בה.

(נמחק).

(א)קצין שיפוט שהובאה לפניו תלונה על עבירה הנתונה לדין משמעתי והוא אינו מוסמך לדון בה, יעבירנה לקצין שיפוט המוסמך לדון בה.

(ב)קצין שיפוט שהובאה לפניו תלונה על עבירה שאינה נתונה לדין משמעתי, יעבירנה לקצין שיפוט בכיר או לשוטר צבאי כאמור בסעיף 252(א)(3), הכל לפי הענין.

(ג)קצין שיפוט בכיר שהועברה אליו תלונה כאמור בסעיף קטן (ב) ומצא שהיא אינה נתונה לדין משמעתי, ימנה קצין בודק לבדיקת העבירה ויעביר את תוצאות הבדיקה לפרקליט צבאי, או יעביר את התלונה לשוטר צבאי כאמור בסעיף 252(א)(3).

קצין שיפוט לא יבטל תלונה לפי סעיף 141 אלא אם נוכח שאין מקום להאשמה או אם יש נסיבות אחרות המצדיקות, לדעתו, את ביטולה; ביטל קצין שיפוט תלונה כאמור – יפרט את נימוקיו לכך ויודיעם לממונים עליו, לפי פקודות הצבא.

ביטול תלונה על ידי קצין שיפוט לא תשמש מניעה לחזור ולדון בה, בהתאם לפקודות הצבא.

קצין שיפוט בכיר יכול להעביר לעצמו לדין משמעתי כל תלונה שקצין שיפוט אחר הנמנה עם יחידה הנתונה לפיקודו רשאי לדון בה, חוץ מתלונה שאותו קצין השיפוט האחר רשאי לדון בה בתוקף סמכותו על פי פסקה (2) לסעיף 139.

קצין שיפוט בכיר שאליו הועברה תלונה לפי סעיף 141(3), וקצין שיפוט בכיר שהעביר לעצמו תלונה לפי סעיף 146, יהיו לו כל הסמכויות הנתונות לקצין שיפוט בכיר, חוץ מן הסמכות להעביר את התלונה לקצין שפוט בכיר אחר אם הגיעה אליו התלונה מקצין שיפוט בכיר.

חייל שהועמד לדין משמעתי לפני קצין שיפוט זוטר, ישאלנו קצין השיפוט בתחילת הדיון אם ברצונו לעמוד לדין לפניו או לפני מפקדו של קצין השיפוט, שהוא קצין שיפוט בכיר; ביקש החייל לעמוד לדין לפני מפקדו של קצין השיפוט, יעביר קצין השיפוט את הדין כמבוקש.

חייל שהועמד לדין משמעתי לפני קצין שיפוט בכיר שלא לפי בקשתו, ישאלנו קצין השיפוט בתחילת הדיון אם ברצונו לעמוד לדין לפניו או לפני מפקדו של קצין השיפוט או להישפט לפני בית דין צבאי; ביקש החייל שדינו יועבר למפקדו של קצין השיפוט, יעביר קצין השיפוט את הדין כמבוקש; ביקש החייל להישפט לפני בית דין צבאי, יעביר קצין השיפוט את התלונה לפרקליט צבאי.

(נמחק).

(א)הועברה תלונה לפרקליט צבאי לפי סעיף 149, וראה הפרקליט הצבאי כי העבירה נתונה וראויה לדין משמעתי, רשאי הוא להורות שהתלונה תידון בדיון משמעתי על ידי מפקדו של קצין השיפוט שאליו הוגשה בקשת הנאשם, או על ידי קצין שיפוט בכיר אחר שקבע הפרקליט ורשאי הוא לפעול כאמור בסעיף 280(1) או (2).

(א1)פרקליט צבאי לא יורה כי תלונה תידון בדיון משמעתי, כאמור בסעיף קטן (א), אלא לאחר שניתנה לנאשם הזדמנות לטעון את טענותיו בכתב, לעניין בקשתו לפי סעיף 149 להישפט לפני בית דין צבאי.

(ב)(בוטל).

(ג)תלונה שהוחזרה לדין משמעתי לפי סעיף זה לא תועבר עוד.

קצין שיפוט זוטר יכול להטיל אחד הענשים האלה:

(1)אתראה;

(2)ריתוק למחנה או לאניה עד שבעה ימים;

(3)קנס בסכום השווה לשכר יסוד חדשי של טוראי בשירות חובה כפי שהוא בשעת הטלת העונש, ואם הנידון הוא חייל בשירות חובה – בסכום השווה לחלק הששי משכר כאמור;

(4)נזיפה;

(5)מחבוש עד שבעה ימים.

(א)קצין שיפוט בכיר יכול להטיל אחד הענשים האלה:

(1)אתראה;

(2)ריתוק למחנה או לאניה עד שלושים וחמישה יום;

(3)קנס בסכום השווה לסך שני שיעורים של שכר יסוד חדשי של טוראי בשירות חובה כפי שהוא בשעת הטלת העונש, ואם הנידון הוא חייל בשירות חובה – בסכום השווה לשליש משיעור אחד של שכר כאמור.

(4)נזיפה;

(5)נזיפה חמורה;

(6)מחבוש עד שלושים וחמישה יום;

(7)הורדה בדרגה אחת, בתנאי שדרגת הנאשם אינה למעלה מדרגת סמל ראשון.

(ב)(בוטל).

(א)קצין מוסמך שהרשיע חייל בעבירה של אי קיום הוראות המחייבות בצבא, כאמור בסעיף 133, שהוגדרה בפקודות הצבא כעבירת תנועה, או בעבירה לפי סעיף 136(ב)(1) או (3), רשאי, במקום כל עונש אחר או בנוסף עליו, לפסול אותו מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה צבאי לתקופה שלא תעלה על שלושה חדשים.

(ב)הקצין המוסמך רשאי לצוות בפסקו כי הפסילה תהיה כולה או מקצתה על תנאי; תקופת התנאי תיקבע בפסק, והיא לא תעלה על שנתיים מיום הפסק, ולגבי חייל בשירות חובה – על שנה מיום הפסק.

(ג)מי שנפסל על תנאי ייפסל בפועל אם תוך תקופת התנאי עבר אותה עבירה שעליה הורשע או אחת העבירות המפורטות בסעיף קטן (א), והורשע בשל העבירה הנוספת תוך התקופה האמורה או לאחריה.

(ד)מי שהוטל עליו עונש פסילה בשל העבירה הנוספת והופעל נגדו עונש פסילה על תנאי ישא את תקופות הפסילה בזו אחר זו, זולת אם מי שהרשיעו בעבירה הנוספת הורה ששתי התקופות, כולן או מקצתן, יהיו חופפות.

(ה)הוראות סעיף 157(ב), (ו) ו־(ח) יחולו, בשינויים המחוייבים, לגבי עונש פסילה על תנאי לפי סעיף זה.

(ו)בכפוף לאמור בסעיף קטן (ד), משהוטל עונש פסילה כאמור בסעיף קטן (א), או הופעל עונש פסילה על תנאי כאמור בסעיף קטן (ג), תתחיל תקופת הפסילה ביום מתן הפסק.

(ז)בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין –

(1)תקופה שבה הופסק או עוכב ביצוע העונש על פי סעיף 162;

(2)התקופה שלפני המצאת רשיון הנהיגה הצבאי של הנידון לרשות שנקבעה לכך בפקודות הצבא;

(3)תקופה, תוך תקופת הפסילה, שבה נשא הנידון עונש מחבוש בשל העבירה שבגללה הוטלה הפסילה או הופעלה הפסילה על תנאי.

(א)קצין שיפוט שהרשיע חייל בעבירה לפי סעיפים 94 או 94א, והטיל עליו עונש כאמור בסעיפים 152 או 153 שאינו קנס, רשאי להטיל עליו גם קנס כאמור בסעיפים אלה.

(ב)על אף הוראות סעיפים 152 ו־153, קצין שיפוט שהרשיע איש מילואים בעבירה לפי סעיפים 94 או 94א, רשאי להטיל עליו קנס בסכום השווה לסך ארבעה שיעורים של שכר יסוד חודשי של טוראי בשירות חובה, כפי שהוא בשעת הטלת הקנס.

קצין שיפוט שהטיל על חייל קנס שלא ניתן לגבותו בדרך של ניכוי לפי סעיף 497(א), רשאי, במעמד גזירת העונש, להטיל עליו מחבוש למקרה שהקנס, כולו או מקצתו, לא ישולם במועדו, ובלבד שתקופת המחבוש לא תעלה על התקופה שאותו קצין שיפוט היה רשאי להטיל על החייל.

(א)קצין שיפוט שהרשיע חייל בעבירה לפי חלק זה רשאי לחייבו, בנוסף לכל עונש, בתשלום פיצויים על הנזק שנגרם עקב העבירה, ואולם לא יחייב קצין שיפוט זוטר נאשם לשלם לפי סעיף זה סכום העולה על מחצית שכר יסוד חדשי של טוראי בשירות חובה כפי שהוא בשעת הטלת החיוב, וקצין שיפוט בכיר לא יחייב נאשם לשלם לפי סעיף זה סכום העולה על סך כל שלושה שיעורים של שכר כאמור.

(ב)חיוב בפיצויים לפי סעיף זה אינו פוטר מאחריות לנזקים לפי כל דין אחר.

קצין שיפוט שהטיל על חייל מחבוש, רשאי לצוות בפסקו, כי העונש יהיה כולו או מקצתו על תנאי, ויהיה תלוי ועומד לתקופה שנקבעה בפסק, ובלבד שלא תעלה על שנתיים מיום הפסק; ולגבי חייל בשירות חובה – על שנה אחת מיום הפסק.

(א)מי שנידון למחבוש על תנאי, לא ישא את ענשו אלא אם עבר תוך התקופה שנקבעה בפסק (להלן בחלק זה – תקופת התנאי) עבירה מסוג העבירה שעליה נענש ונמצא אשם על־ידי קצין שיפוט בשל עבירה כזאת (להלן בחלק זה – עבירה נוספת) תוך תקופת התנאי או לאחריה.

(ב)לא נקבעה בפסק תקופת התנאי, יראו כאילו נקבעה בו תקופת תנאי של תשעים יום.

(ג)הוטל מחבוש על תנאי על־ידי קצין שיפוט והנידון נמצא אשם בעבירה נוספת יצווה קצין השיפוט שדן בעבירה הנוספת על הפעלת המחבוש על תנאי.

(ד)מי שהופעל נגדו מחבוש על תנאי הרי, בכפוף להוראות סעיף 162, יתחיל הנידון לשאתו ביום מתן הצו המפעיל את המחבוש על תנאי.

(ה)קצין שיפוט שמצא נאשם אשם בעבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מחבוש, רשאי על אף האמור בסעיף קטן (ג) ובמקום לצוות על הפעלת המחבוש על תנאי להורות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי לתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת, אם שוכנע קצין השיפוט שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק להפעיל את המחבוש על תנאי. לא ישתמש קצין השיפוט בסמכות לפי סעיף קטן זה אלא לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת.

(ו)לא יטיל קצין שיפוט בשל עבירה נוספת עונש מחבוש שכולו על תנאי.

(ז)מי שהוטל עליו עונש מחבוש בשל העבירה הנוספת והופעל נגדו עונש מחבוש על־תנאי, ישא את תקופות המחבוש בזו אחר זו זולת אם קצין השיפוט שמצא אותו אשם בשל העבירה הנוספת, הורה ששתי התקופות, כולן או מקצתן, יהיו חופפות; אולם תקופת המחבוש הרצופה אשר על הנידון לשאת לא תעלה בסך הכל על שבעים יום.

(ח)צו לפי סעיף קטן (ג) ניתן לערר בהתאם לסעיף 163.

הרמטכ״ל רשאי לקבוע בכתב, בדרך כלל או למקרה מסויים, סייגים לסמכויות הנתונות לקצין שיפוט, ומשנקבעו – רואים אותם כאילו נקבעו בחוק זה. קבע הרמטכ״ל סייגים כאמור, לענין סמכויות קציני השיפוט להטיל עונשי מחבוש, יביא את הדבר לידיעת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

קצין שיפוט לא ידון נאשם ולא יגבה עדויות אלא בפניו וכן לא יעיין בעדויות בכתב אלא אם כן ניתנה לנאשם הזדמנות לעיין בהם; בתחילת הדיון יקרא בפניו את דברי התלונה, ולפני מתן הפסק יתן לו הזדמנות להשמיע את דברו.

(א)נערך הדיון המשמעתי על פי הוראת פרקליט, יחולו הוראות אלה:

(1)הנאשם יהיה רשאי להגיש לקצין השיפוט חוות דעת מטעמו בקשר להוראת הפרקליט, לרבות חוות דעת שהוכנה בידי סניגור (בחלק זה – חוות דעת);

(2)הוגשה חוות דעת מטעם הנאשם – רשאי הפרקליט הצבאי, בכפוף לפקודות הצבא, להעביר את התייחסותו לחוות הדעת לקצין השיפוט;

(3)הועברה התייחסות הפרקליט הצבאי כאמור בפסקה (2) לקצין השיפוט – רשאי הנאשם להגיש לקצין השיפוט התייחסות נוספת מטעמו, לרבות התייחסות שהוכנה בידי סניגור, בקשר להבהרת ענין שהתעורר בהתייחסותו של הפרקליט הצבאי.

(ב)בפקודות הצבא ייקבעו כללים לענין הגשת חוות דעת והתייחסויות לקצין השיפוט כאמור בסעיף קטן (א); בחלק זה, ”הוראת פרקליט“ – הוראה של פרקליט צבאי או של הפרקליט הצבאי הראשי, כי תלונה תידון בדיון משמעתי כאמור בסעיפים 280(3), 281(3) או 282.

תם הדיון ולא החליט קצין השיפוט לבטל את התלונה, יפסוק בה, ואם נמצא הנאשם אשם – יקבע את ענשו.

קצין שיפוט לא יהיה כפוף לדיני הראיות, ויפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר לבירור התלונה; והוא, כשאין בחוק זה או בפקודות הצבא הוראה אחרת בענין זה.

(א)לא יעוכב ולא יופסק ביצועו של עונש שאינו על תנאי שהוטל בדין משמעתי, אלא אם הורה על כך קצין השיפוט שפסק את העונש או שאישר אותו בערר, מחמת פעולה קרבית או הפלגת כלי שיט או מחמת סיבה אחרת שנקבעה בפקודות הצבא, או אם הוגש ערר לפי סעיף 163; ובלבד שתקופת ההפסקה או העיכוב שתיקבע בהוראה כאמור לא תעלה על תשעים יום מיום ההפסקה או העיכוב, או עד להחלטה בערר, ובתום התקופה יבוצע העונש או יחודש ביצועו, לפי הענין.

(ב)נבצר מקצין שיפוט כאמור, מכל סיבה שהיא, לדון בענין עיכוב ביצועו של העונש או בענין הפסקתו, רשאי קצין שיפוט, שהוא מפקדו של הנידון, להורות כאמור בסעיף קטן (א).

(ג)חלפה הסיבה לעיכוב או להפסקה לפני תום התקופה שנקבעה בהוראה, יורה מיד קצין שיפוט שהוא מפקדו של הנידון או קצין השיפוט שנתן את ההוראה או קצין השיפוט שדן בערר, הכל לפי הענין, על הביצוע או על חידוש הביצוע.

(ד)עוכב או הופסק שלא כדין ביצועו של עונש, תנוכה תקופת העיכוב או ההפסקה שלא כדין מתקופת העונש.

מי שנידון בדין משמעתי למחבוש ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למחבוש, ישא את הענשים יחד, והוא כשקצין השיפוט, אשר הטיל את העונש השני, לא הורה שהנידון ישא כולם או מקצתם בזה אחר זה; אולם תקופת המחבוש הרצופה אשר על הנידון לשאת לא תעלה בסך הכל על שבעים יום.

קצין שיפוט שהטיל על חייל מחבוש, והחייל נושא אותו זמן עונש מאסר, רשאי לצוות בפסקו כי הנידון ישא את המחבוש מיום שחרורו מן המאסר, ובלבד שאם נידון למחבוש כאמור יותר מפעם אחת, לא יעלה סך כל תקופת המחבוש אשר על הנידון לשאת על שבעים יום.

מי שקצין שיפוט דן אותו למחבוש או לריתוק למחנה או לאניה, תיחשב בכלל תקופת המחבוש כל תקופה שבה היה עצור בשל העבירה שעליה עמד לדין לפני קצין השיפוט, ובכלל תקופת הריתוק – כל תקופה שבה היה מוחזק במעצר או במעצר פתוח בשל העבירה האמורה.

(א)חייל שהוטל עליו עונש בדין משמעתי רשאי, תוך שלושה ימים מיום מתן הפסק, להגיש עליו ערר לפני קצין שיפוט בכיר בדרך שנקבעה בפקודות הצבא נערך הדיון המשמעתי על פי הוראת פרקליט, יהיה המועד להגשת הערר חמישה עשר ימים מיום מתן הפסק.

(א1)קצין שיפוט שהטיל על חייל עונש בדין משמעתי, יודיע לחייל על זכותו להגיש ערר ועל המועד להגשתו, כאמור בסעיף קטן (א).

(ב)בערר כאמור בסעיף קטן (א) ניתן לערור גם על חיוב בתשלום פיצויים שהוטל על פי סעיף 155.

(ב1)נערך הדיון המשמעתי על פי הוראת פרקליט, וזוכה החייל הנאשם, רשאי הפרקליט הצבאי הראשי, אם סבר כי יש ראיות מספיקות להוכחת אשמתו של החייל הנאשם, להגיש, בתוך חמישה עשר ימים מיום שהובא לידיעתו הפסק, ערר לפני קצין שיפוט בכיר בדרך שנקבעה בפקודות הצבא; הוגש ערר כאמור על ידי הפרקליט הצבאי הראשי, יחולו הוראות סעיף 159א, בשינויים המחויבים.

(ג)קצין השיפוט רשאי לדון בערר אף אם הוגש לאחר המועד, אם יש לדעתו טעמים המצדיקים זאת.

(ד)קצין השיפוט הדן בערר לפי סעיף זה לא יגבה עדויות אלא בפני החייל הנאשם ולא יעיין בעדויות בכתב, אלא אם כן ניתנה לחייל הנאשם הזדמנות לעיין בהן.

(בוטל).

קצין שיפוט הדן בערר רשאי לעשות אחד מאלה:

(1)לגבי כל ערר – לדחות את הערר;

(2)לגבי ערר של הנידון –

(א)לקבל את הערר ולזכות את הנידון;

(ב)להקל בעונש; היה הערר גם על חיוב בפיצויים – לבטל את החיוב או להקטין את שיעור הפיצויים;

(ג)להחמיר בעונש בתחום סמכותו כקצין שיפוט, ובלבד שלא יחמיר בעונש כל עוד לא נתן לנידון הזדמנות להשמיע את דברו;

(3)לגבי ערר של הפרקליט הצבאי הראשי – לבטל את הזיכוי, להרשיע את החייל הנאשם ולהטיל עליו עונש, ובלבד שלא יעשה כן כל עוד לא נתן לחייל הנאשם הזדמנות להשמיע את דברו.

עונש שהוחל בביצועו על פי פסק שעוררו עליו והוא אושר בערר, רואים כאילו התחיל ביצועו על פי הפסק שניתן בערר.

עונש שהוטל בדין משמעתי, רשאי הרמטכ״ל לבטלו או להקל בו על ידי הפחתתו או החלפתו בעונש קל ממנו.

חוייב חייל בתשלום פיצויים למדינה, על פי סעיף 155, רשאי הרמטכ״ל לבטל את החיוב בפיצויים או להקטין את שיעורם.

(א)חייל שהועמד לדין משמעתי לפני הרמטכ״ל, לא יוכל לבקש העברת דינו לקצין שיפוט אחר לפי סעיף 149 ולא יחולו לגביו הוראות סעיף 163.

(ב)חייל כאמור בסעיף קטן (א), שהוטל עליו עונש בדין משמעתי רשאי, בתוך שלושה ימים מיום מתן הפסק, להגיש לרמטכ״ל בקשה לעיון חוזר, בדרך שנקבעה בפקודות הצבא; הרמטכ״ל יודיע לחייל על זכותו כאמור.

(ג)הרמטכ״ל רשאי לקיים עיון חוזר בהחלטתו, אף אם הבקשה לכך הוגשה לאחר המועד, אם יש לדעתו טעמים המצדיקים זאת.

(ד)סמכויותיו של הרמטכ״ל בעיון החוזר יהיו כסמכויות קצין שיפוט שדן בערר, כאמור בסעיף 165(1) ו־(2).

(א)הפרקליט הצבאי הראשי או פרקליט צבאי יבטל פסק שניתן בדין משמעתי, אם נוכח שהנאשם אינו נושא באחריות לעבירה שבה הורשע.

(ב)הפרקליט הצבאי הראשי רשאי לבטל פסק שניתן בדין משמעתי אם סבר כי קיים חשש של ממש לעיוות דין אם לא יעשה כן, לרבות בשל כך שהדיון המשמעתי התנהל באופן הפוגע בסדרי הדין שנקבעו בחוק זה או בהוראה על פיו.

(ג)הפרקליט הצבאי הראשי או פרקליט צבאי רשאים לבטל פסק שניתן בדין משמעתי אם לדעתם אירע אחד מאלה:

(1)קצין השיפוט לא היה מוסמך לדון בעבירה;

(2)קצין השיפוט לא היה מוסמך לדון את הנאשם.

(ג1)ניתן פסק בדין משמעתי וקצין השיפוט לא היה מוסמך לדון בעבירה או לדון את הנאשם כאמור בסעיף קטן (ג)(1) או (2), רשאי הפרקליט הצבאי הראשי או פרקליט צבאי לאשר את הפסק בדיעבד, ובלבד שהיה רשאי להורות מראש לקצין השיפוט לדון בעבירה או לדון את הנאשם, לפי הענין; אישר הפרקליט הצבאי הראשי או פרקליט צבאי את הפסק כאמור, יראו את הפסק כפסק שניתן בסמכות מיום שניתן;

(ד)הפרקליט הצבאי הראשי רשאי –

(1)להמיר כל עונש שהוטל בדין משמעתי, אשר קצין השיפוט לא היה מוסמך להטיל, בעונש שקצין השיפוט היה מוסמך להטיל;

(2)לבטל כל חלק מעונש או מחיוב בפיצויים אם קצין השיפוט חרג מסמכותו בהטילו אותו;

(3)לבטל את העונש או חיוב בפיצויים, אם קצין השיפוט חרג מסמכותו בהטילו אותו, ואם מצא זאת לנכון – להחזיר את הדיון לקצין השיפוט כדי שישקול מחדש את העונש;

(4)להחזיר את הדיון המשמעתי לקצין השיפוט לשם הטלת עונש, אם קצין השיפוט הרשיע את הנאשם אך לא הטיל עליו עונש;

(5)לצוות על הפעלת עונש על תנאי, אם קצין השיפוט לא הפעילו כאשר היה עליו לעשות כן;

(6)לתקן תקופת תנאי, בפסק שהוטל בו עונש על תנאי, אם קצין השיפוט חרג מסמכותו בקביעת התקופה;

(7)אם נוכח שקצין שיפוט הורה שלא כדין להפעיל עונש על תנאי – לבטל את ההוראה, ואם הנידון נשא את העונש או כל חלק ממנו על פי ההוראה – גם לקבוע שיראו אותו כאילו נשא את העונש כולו;

(8)לבטל הוראת קצין שיפוט שהנידון ישא ענשים בזה אחר זה, כאשר העבירות שהנידון הורשע בהן נעברו בענין אחד.

(ה)הפרקליט הצבאי הראשי יבטל כל הוראה שניתנה כדין משמעתי, אשר אינה עונש, ורשאי הוא להמירה בעונש שקצין השיפוט היה מוסמך להטיל.

(ו)הוראות סעיף זה יחולו גם על פסק של קצין שיפוט בכיר בערר.

(ז)הפרקליט הצבאי הראשי או פרקליט צבאי רשאי לשמוע את החייל שנידון, את קצין השיפוט וכל אדם אחר, בטרם יחליט לפי סעיף זה.

(ז1)הפרקליט הצבאי הראשי רשאי לעכב, לתקופה שלא תעלה על 7 ימים מיום מתן הפסק, ופרקליט צבאי רשאי לעכב, לתקופה שלא תעלה על 4 ימים מיום מתן הפסק, ביצועו של עונש שאינו על תנאי שהוטל בדין משמעתי, לשם בירור הנסיבות הדרושות להפעלת סמכות מסמכויותיו לפי סעיף זה.

(ח)בוטל פסק לפי סעיפים קטנים (ב) או (ג), רשאי מי שביטל אותו להורות על העמדתו של החייל שנית לדין משמעתי; ריצה החייל עונש לפי פסק שבוטל והורשע בדיון חוזר, יובא בחשבון העונש שהחייל ריצה, בהתאם לכללים הבאים:

(1)ענשים של ריתוק ושל מחבוש, לרבות מחבוש על תנאי שהופעל, ייחשבו יום כנגד יום;

(2)סכום כסף שנגבה מהחייל כקנס או כפיצויים יוחזר לו, אולם אם הוטל עליו אחד מאלה בדיון החוזר, יובא בחשבון הסכום שכבר נגבה.