סעיף 32 לחוק השיפוט הצבאי, תשט״ו–1955, ביצועו של עונש על־תנאי.

(א)מי שנידון למחבוש או למאסר על תנאי לא ישא את ענשו אלא אם עבר תוך תקופה שנקבעה בגזר דינו (להלן בחלק זה – תקופת התנאי) אחת העבירות שנקבעו בגזר הדין והורשע בשל עבירה כזאת (להלן בחלק זה – עבירה נוספת) תוך תקופת התנאי או לאחריה.

(ב)קביעת העבירות לפי סעיף קטן (א) יכול שתהיה בציון סוג של עבירות או בפירוט עבירות מסויימות, אם דרך תיאורן ואם דרך אזכור הוראות חוק; אוזכרה הוראת חוק והיא בוטלה לאחר מכן והוראה אחרת באה במקומה, יראו את גזר הדין כמאזכר גם את ההוראה האחרת.

(ג)לא יטיל בית דין צבאי בשל עבירה נוספת עונש שכולו על תנאי; אולם אם על הנאשם תלוי ועומד אותה שעה מחבוש על תנאי בלבד, רשאי בית הדין להטיל בשל עבירה נוספת מאסר שכולו או חלקו על תנאי.

(ד)תקופת התנאי תתחיל מיום מתן גזר הדין ואם הנידון נושא אותו זמן עונש מאסר או מחבוש – מיום שחרורו מן המאסר או המחבוש; אולם תקופה שאסיר נמצא בה מחוץ לבית הסוהר בשל חופשה מיוחדת או מכח סימן ב1 לפרק ו׳ של חוק העונשין, התשל״ז–1977, יראו אותה כתקופת תנאי מצטברת לתקופת התנאי שקבע בית הדין הצבאי; והכל כשבית הדין הצבאי לא הורה אחרת.

(ה)תקופת התנאי לא תעלה על שנתיים לגבי עבירה צבאית ולא תפחת משנה ולא תעלה על שלוש שנים לגבי כל עבירה אחרת.