סעיף 110 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, השגחת משטרה.

(1)מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיהיה אדם כל־שהוא נתון להשגחת משטרה במשך תקופה כל־שהיא שלא תעלה על שנה אחת.

(2)כל אדם, שניתן בהשגחת משטרה בצו כנ״ל, יהיה כפוף לכל הצמצומים הבאים, או מקצתם, ככל אשר יהיה המפקד הצבאי עשוי להורות, היינו –

(א)יהיה נדרש לגור בתחומיו של כל שטח בישראל, שיקוב אותו המפקד הצבאי בצו;

(ב)לא יורשה להעתיק את מקום־מגוריו לכל שטח אחר שבאותו מחוז־משטרה, עצמו בלא הרשאה בכתב של מפקח המשטרה במחוז, או לכל מחוז־משטרה אחר בלא הרשאה בכתב של המפקח הכללי [במקור: האינספקטור הכללי] של המשטרה;

(ג)לא יעזוב את העיר, הכפר או הנפה, שבהם הוא גר, בלא הרשאה בכתב של מפקח המשטרה במחוז;

(ד)יודיע בכל זמן למפקח המשטרה במחוז, במחוז־המשטרה שבו הוא גר, את הבית או את המקום שבו הוא גר;

(ה)יהיה חייב, בכל זמן שידרוש ממנו הפקיד הממונה על המשטרה, בשטח שבו הוא גר, לבוא אל תחנת־המשטרה הקרובה ביותר;

(ו)יישאר מאחורי דלתות ביתו למן שעה אחת לאחר שקיעת החמה ועד להנץ החמה, והמשטרה תהיה רשאית לבקר אותו במקום מושבו בכל זמן.

(3)כל שוטר או כל חבר לחילות הממשלה רשאים לאסור כל אדם, שבגינו ניתן צו לפי תקנות־משנה (1) ו־(2), ולהובילו לשטח שהוא צריך להיות בו.

(4)מפר אדם כל־שהוא, שעליו ניתן צו כנ״ל, את דבריהם של הצו האמור או של התקנה הזאת, יאשם בעבירה על התקנות האלה.