סעיף 92 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, צנסורה בנוסעים.

(1)כל אדם, העומד לעזוב – בהזדמנות כל־שהיא – את ישראל או בא לישראל (ואדם זה ייקרא להלן בפסקה הזאת ”הנוסע“), אם דרש ממנו פקיד מורשה בהזדמנות ההיא לעשות כן –

(א)יצהיר אם יש או אין אתו כל חפץ שבגינו עומד בתקפו צו לפי תקנת־משנה (2) של תקנה 91;

(ב)יַראה כל חפץ כנ״ל שאתו, והפקיד המורשה, או כל אדם הפועל לפי הוראותיו, רשאים לבחון כל חפץ שעם הנוסע או לחפש בו, כדי לברר אם הוא מוביל או אם מצוי באחיזתו כל חפץ כזה, שעליו חל אותו צו הנ״ל, ואם יש לפקיד המורשה טעם מסתבר לחשוד שעל גופו של הנוסע מצוי חפץ כזה, שעליו חל אותו צו הנ״ל, יהיה רשאי לחפש אותו, ולתפוס כל חפץ, שהוראה כנ״ל או נמצא במשך אותם בחינה או חיפוש כנ״ל, והוא חפץ, שבו יש לפקיד המדרשה טעם מסתבר לחשוד כי הוא חפץ שעליו חל אותו צו כנ״ל: בתנאי שלא תיחפש כל נקבה בהמשך לתקנה הזאת אלא בידי נקבה.

(2)[במקור סומן בטעות כסעיף קטן (ג)] מקום שאדם כל־שהוא עומד לעזוב את ישראל או בא לישראל בכלי־רכב או אמצעי־הובלה אחר כל־שהם, או בספינה או אווירון כל־שהם, או בלוויתם, יהיו כל פקיד מורשה, או כל אדם הפועל לפי הוראותיו, רשאים להיכנס לתוך כלי־הרכב או אמצעי־ההובלה האחר או לספינה או לאווירון כדי להשתמש בכוחות, שהוענקו להם לפי תקנת־משנה (1), וכן רשאים הם לבחון או לחפש את כלי־הרכב או אמצעי־ההובלה האחר או הספינה או האווירון, כדי לברר אם נמצא בהם חפץ כל־שהוא, שבגינו עומד בתקפו צו לפי תקנת־משנה (2) של תקנה 91.

(3)[במקור סומן בטעות כסעיף קטן (ד)] מקום כל־שהוא בישראל, שבו נמצא אדם כל־שהוא בהזדמנות כל־שהיא בנסיבות שבהן מסתבר להניח כי בהזדמנות זו בא בדברים או הוא מתכוון לבוא בדברים – במקום ההוא – עם אדם העומד לעזוב את ישראל, או הבא לארץ, תחולנה אז קביעותיה של תקנת־משנה (1) על האדם שנמצא בכך, כדרך שהן חלות על אדם העומד לעזוב את ישראל; ומקום שנמצא אדם כל־שהוא, בהזדמנות כל־שהיא כשהוא נוסע בישראל אל מקום כל־שהוא, או ממנו, באותן הנסיבות כנ״ל, תחולנה עליו הקביעות האמורות כדרך שהיו חלות עליו, אילו היה עומד לעזוב את ישראל בשעה שנמצא כנ״ל.