טרסות פלסטיק בחוף ים המלח משמרות עשרים שנה של פסולת מירושלים

פסולת פלסטיק שנסחפת משטחים עירוניים נערמת לאורך קו החוף הנסוג של ים המלח כבר יותר מעשרים שנה, ומחקר שפרסמה אוניברסיטת חיפה עם שותפים מאיטליה טוען שההצטברות יצרה משהו חריג: רישום שאפשר לקרוא. לדברי החוקרים, שיטפונות, מליחות קיצונית וירידת מפלס המים כולאים יחד את הפסולת (שקיות, צעצועים, בקבוקים ואפילו ציוד צבאי) ברצועות שנשארות במקומן שנה אחר שנה, בנקודה הנמוכה ביותר בפני השטח של כדור הארץ.

"ים המלח אינו רק אתר מורשת גיאולוגית בסכנה, אלא גם מעבדה טבעית מואצת עבור שאר העולם", אמרו ד"ר Akos Kalman, פרופ' בברלי גודמן צ'רנוב ופרופ' מיכאל לזר ל-The Press Service of Israel. "מכיוון שזהו אגן סגור, כל מה שנכנס נשאר, וזה מאפשר לנו לעקוב אחרי כל המסלול של זיהום הפלסטיק: מחתיכות גדולות לרסיסים ולבסוף למיקרופלסטיק שהופך לחלק מהרישום הגיאולוגי".

נחל קדרון: הניקוז של ירושלים למקום הנמוך בעולם

המנגנון הוא ערוץ מים אחד. בחורף נחל קדרון, שמנקז שטח עירוני רחב בירושלים, סוחף סחף, פסולת ופלסטיק אל האגם בשיטפונות קצרים ואלימים. מי ים המלח צפופים מספיק כדי להציף כמעט כל דבר, ולכן רוב הפלסטיק אינו שוקע אלא נאסף לאורך החוף. ככל שהמפלס יורד, המשקע של כל שנה נותר מעט גבוה ורחוק יותר מזה שלפניו, ונוצרת סדרת טרסות חוף מדורגת שהחוקרים מכנים "טבעות פלסטיק".

זה עובד רק משום שקו החוף ממשיך לזוז. ים המלח מתכווץ כבר עשורים, בעיקר משום שהמים המתוקים שהזינו אותו מוטים במעלה הזרם ובגלל שאיבה מהאגם עצמו. המרכז הלאומי לחקר ימים ואגמים מעמיד את קצב הירידה על כמטר בשנה. מבקר המדינה מצא שהאגן הצפוני יורד בכ-1.15 מטר בשנה, וכפי שדיווח Ynetnews, קבע שיותר משני עשורים אחרי שהבעיה זוהתה עדיין אין למדינה מדיניות לייצוב המפלס, כשהנסיגה גם פותחת בולענים שפוגעים בכבישים לאורך החוף.

מה נמדד במחקר

העבודה, שפורסמה בכתב העת השפיט Journal of Hazardous Materials, בחנה טרסות שנוצרו בין 2000 ל-2021 במקום שבו נחל קדרון נפגש עם האגם. הצוות אסף כל פריט פלסטיק גלוי בכל טרסה ותיעד משקלים, סוגים, שחיקה ופיזור. דגימות סחף עברו ניפוי, סינון, צילום במיקרוסקופ וניתוח כימי כדי לזהות פולימרים ואת השפעות החשיפה הממושכת לשמש, לחום ולסחיפה. תצלומי אוויר היסטוריים ותמונות לוויין שימשו למעקב אחרי השינויים בקו החוף ובמסלול הנחל.

הממצא היה עלייה חדה בכניסת פלסטיק אחרי 2000, כשהטרסות הצעירות מכילות מאות קילוגרמים של פסולת, ותחזית שטרסה אחת תעבור טון עד 2030. אור השמש והחום מפרקים את החומר במהירות: החוקרים מעריכים שקילוגרם אחד של פלסטיק גדול וגלוי מייצר כארבעת אלפים חלקיקי מיקרופלסטיק בשנה, וחלק גדול מהם נשאר בסחף. הפרסום של האוניברסיטה על המחקר מפרט את הצוות הרחב בבית הספר למדעי הים ע"ש צ'רני ומאשר את תקופת הטרסות ואת הערכת המיקרופלסטיק. חלק מהפסולת נתקע בבולענים ובסדקים לאורך החוף הנסוג ומשתקע בתוך שכבות הסחף.

"טבעות פלסטיק מובחנות החלו להיווצר סביב מוצא הקדרון רק לפני כ-25 שנה, אחרי שקודם לכן נעדרו לחלוטין", אמרו המדענים. "מה שגם הפתיע אותנו הוא עצם הנפח שמצטבר כיום, והעובדה שלמרות המודעות הציבורית הגוברת הבעיה ממשיכה להחריף ולא להשתפר". התגובה שהם ממליצים עליה היא מניעה ולא ניקוי: לאתר את נקודות הכניסה המדויקות, לנטר במעלה הזרם, לשפר את האיסוף והמיחזור העירוניים ולאכוף את חוקי פינוי הפסולת הקיימים.

מה עדיין לא ברור

המחקר עוסק בטרסות במקום אחד, מוצא נחל קדרון, והחוקרים אינם אומרים כמה פלסטיק נכנס לאגן דרך ערוצים אחרים, אף שלדבריהם מוצאים אחרים מראים את אותה תבנית. הפרסום אינו נותן נתון כולל לכמות הפלסטיק באגם, אין בו מדידה של מיקרופלסטיק במים עצמם להבדיל מהסחף, ואין הערכה אם משהו מכל זה הגיע למוצרי המינרלים והקוסמטיקה המופקים מים המלח, סיכון שהמדענים מעלים רק כתרחיש קיצון.