שמורת נחל תנינים

עד התקופה הרומית המאוחרת קיסריה גדלה מעבר ליכולת של האמה הגבוהה, שכבר לקחה כל מעיין בהישג יד שעמד בגובה שמיש. המקור הגדול הקרוב ביותר שעוד לא נוצל היה מקבץ המעיינות באגן כבארה, ליד קיבוץ מעגן מיכאל של היום. הבעיה הייתה הגובה. המעיינות האלה נובעים בגובה שלושה וחצי עד ארבעה מטרים מעל פני הים, והמים היו צריכים להגיע לגובה של כשישה מטרים כדי לזרום לקיסריה בכלל.

הפתרון היה להפסיק להתייחס לביצה כביצה ולהפוך את כולה לבריכת אגירה. נבנו שני סכרים מאבני גזית גדולות. האחד, החומה שעומדת בשמורה הזו, חסם את הפרצה שנחל תנינים ויובלו נחל עדה פרצו מערבה דרך רכס הכורכר אל הים. השני, כ-2 ק"מ צפונה וארוך בהרבה, סגר את האגן בקצה הצפוני. בין שניהם, הכרמל והרכס, המעיינות מילאו משטח של מים עומדים שרשות הטבע והגנים מעריכה בכ-6,000 דונם.

קל לזלזל במה שיצא מזה. לפי חישובים שפורסמו, לאמה הנמוכה, זו שמתחילה בסכר הזה, הייתה קיבולת של כ-2,560 מ"ק בשעה: יותר מהתעלה הראשונה של האמה הגבוהה ומהתעלה השנייה שלה מימי אדריאנוס יחד. שני המקורות היו שונים גם באופי. האמה הגבוהה הובילה מי מעיינות באיכות שתייה מהעמק העליון שליד שוני; זו הובילה מי אגם, מליחים ומלאים בכל מה שהיה באגן.

המספרים לא מצוטטים בצורה זהה בכל מקום. לפי רשות הטבע והגנים אורך הסכר 194 מטרים והאגם כ-6,000 דונם; הערכים העבריים על אמות המים של קיסריה והערך על השמורה ב-iNature מעגלים את הסכר ל-200 מטרים ומעריכים את המאגר בקרוב ל-5,000 דונם, בעומק שישה מטרים.

• המעיינות נובעים בגובה של כ-3.5 עד 4 מ' מעל פני הים; המים היו צריכים להגיע לכ-6 מ' כדי לזרום לקיסריה
• שני סכרים: זה שלרוחב הרכס, ושני באורך של כ-900 מ' בצפון
• קיבולת האמה הנמוכה: כ-2,560 מ"ק בשעה
• האמה הגבוהה, לשם השוואה: כ-930 מ"ק בשעה בתעלה A ו-1,630 בתעלה B

רשות העתיקות חפרה את הסכר בין יוני 2001 לאוגוסט 2002, בניהול עבד א-סלאם סעיד ועוזי עד, יחד עם רשות הטבע והגנים ובמימון המשרד לאיכות הסביבה ורשות הניקוז כרמל. החפירה נועדה להכין את השימור והפתיחה לציבור. החופרים תיארכו את החומה לסוף התקופה הרומית ולתחילת התקופה הביזנטית; לפי רשות הטבע והגנים, היא נבנתה לכל המאוחר בתחילת המאה ה-4 לספירה.

מעט מאוד ממה שעומדים עליו עתיק. לכל רוחב ראש הסכר, כל מה שעד עומק של 0.7 עד 1.5 מטרים מתחת למדרכה של היום התברר כמילוי עות'מאני, וכמעט שום דבר מהראש המקורי לא נמצא מתחתיו. הליבה עשויה אבני שדה ואבני גזית בשימוש חוזר שמלוכדות בטיט אפור, ורובה נשטף במקומות שבהם חדרו מים. החזית המזרחית נוצקה מול תבנית עץ שהשאירה את טביעותיה, ושם שרדו כתמים של טיח הידראולי ורוד מהתקופה הביזנטית. אחד החתכים ירד לעומק של יותר משני מטרים מתחת לפני הים בלי להגיע לתחתית היסוד.

גם העובי של החומה לא אחיד, ורשות הטבע והגנים מסבירה למה: לאורך מאות השנים נוספו תמיכות כדי למנוע ממנה לקרוס. ממצא אחד מתארך אותה מלמטה. מערת קבורה חצובה בסלע בקצה הצפוני של היסוד נאטמה כשהסכר נבנה, והיו בה שלושה ארונות קבורה מאבן גיר מטיפוס שומרוני, שהיה נפוץ במאות ה-2 וה-3 לספירה.

הרכיבים הבולטים ביותר הם שחזורים, וכדאי לזהות אותם ככאלה. שערי העץ במתקן הוויסות נבנו מחדש, והרמתם משחררת מים מהבריכה שמאחור. רשות הטבע והגנים קוראת לשחזור המלא של סכר עתיק כדי ליצור מחדש את האגם שלו אחד מפלאי האתר, ואומרת שייתכן שהוא יחיד מסוגו בעולם. זו הערכה של המפעיל על העבודה שלו עצמו, אבל היא מתארת החלטה לא שגרתית: רוב מפעלי המים שנחפרו כאן משומרים יבשים.

מתחת לרגל המערבית של הסכר הכורכר חצוב למדרון של חדרים חצובים, והחדרים האלה הם טחנות קמח. שש נחצבו בתקופה הביזנטית; שבע נוספות נבנו בתקופה העות'מאנית המאוחרת, ופעלו בהן יחד 13 עמדות טחינה, בשתיים מהן ארבע עמדות בכל אחת.

בגלל שש הטחנות הביזנטיות באים לכאן ארכיאולוגים. בתעלות ההזנה שלהן יש סימני שחיקה מעגליים, ומהם שחזרו החופרים את הגלגל שיצר אותם: בקוטר של 1.9 עד 2.3 מטרים, ואנכי, מותקן כך שהמים פוגעים בכפות שלו כשהם עוברים. לפי רשות הטבע והגנים, גלגל אנכי ביזנטי מהסוג הזה לא מוכר בשום מקום אחר בישראל, והסוג מתועד כאן מלבד זה רק מהתקופה הצלבנית. הטחנות העות'מאניות משתמשות בסידור הנפוץ יותר: ארובה אנכית בנויה ומטויחת בקוטר של כ-1.3 מטרים, שמפילה מים על גלגל אופקי בתחתיתה.

שתי השיטות לא פעלו אף פעם יחד. תעלות ההזנה הביזנטיות נחסמו בכוונה בתקופה העות'מאנית, כנראה כדי לפנות גישה לטחנה חדשה יותר, והמילוי שאוטם אותן מתארך את הסגירה.

כמה גלגלים שוחזרו, והאגם הקטן שנשמר ליד הסכר מחזיק מספיק מים כדי לסובב שניים מהם. רשות הטבע והגנים מבהירה שרק צוות השמורה מפעיל אותם, כך שגלגל מסתובב הוא משהו שמבקרים עשויים לראות ולא יכולים להזמין.

הדבר המוזר ביותר בשמורה הוא תעלה שמעולם לא הובילה מים. החופרים עקבו אחרי אמת מים חצובה בסלע שיוצאת דרומה מהסכר לאורך 390 מטרים: חריץ צר ברוחב 45 עד 50 ס"מ בתחתית ובעומק של עד 2.5 מטרים, עם מדפים לאורך החלק העליון ללוחות כיסוי. במקום שבו היא פגשה את האמה הנמוכה לקיסריה, התעלה המאוחרת רכבה עליה לאורך 145 מטרים, ובנקודת ההתפצלות נבנתה חומה בתוך החציבה הישנה כדי להסיט את המים שלה אל קו קיסריה.

אחר כך החפירה עקבה אחרי התעלה הנטושה מעבר לצומת, ומצאה שהחציבה מעולם לא הושלמה. סעיד ועד הגיעו למסקנה שאמת המים הזו מעולם לא פעלה. רשות הטבע והגנים מציעה את הסיבה: הבונים הבינו שהשיפוע בין ראש התעלה לעיר לא מספיק כדי להזרים מים לקיסריה, והפסיקו.

האמה הנמוכה שהחליפה אותה מציבה חידה שאיש לא פתר. בקטע של 320 מטרים שנחפר מהמוצא שלה בבריכת החלוקה, הרצפה שלה נמצאת בקצה הצפוני כחצי מטר נמוך יותר מאשר בקצה הדרומי, וזה הפוך ממה שמים בדרך דרומה לקיסריה צריכים. החופרים כתבו שהסיבה לשיפוע ההפוך עדיין לא ברורה. התיאור המקובל של אמות המים של קיסריה אומר משהו מוזר באותה מידה: לתעלה הנמוכה אין שיפוע בכלל, והיא הזיזה את המים בזכות החתך שלה.

החציבה הלא גמורה הפכה לחצי השעה הטובה ביותר בשמורה: מסלול רטוב באורך 260 מטרים במים בעומק של כ-45 ס"מ, והמקום היחיד שבו רשות הטבע והגנים מתירה בכלל להיכנס למים.

המאגר החזיק הרבה אחרי האימפריה שבנתה אותו. הוא החזיק כאלף שנים לפני שסחף והזנחה הפכו את המים העומדים לביצות כבארה, מקום רבייה ליתושי אנופלס ומוקד מלריה במישור החוף. מי שחיו ממנו היו הערבים בני ע'וארנה, שדגו בביצה, רעו בה תאואים וקלעו מחצלות מהגומא והקנים שלה.

הייבוש היה פרויקט של רוטשילד. יק"א קנתה את אדמות הביצות ב-1922 בכסף של הברון, השקיעה בעבודות כרבע מיליון לירות שטרלינג והביאה מהנדס צרפתי, לאון קרון, שייבש ביצות באלג'יריה. פיק"א, שתפסה את מקומה של יק"א ב-1924, קנתה אדמה חלופית לבדואים ובנתה להם ב-1926 את ג'סר א-זרקא על רכס הכורכר, העיירה שבכיכר שלה פונים היום כדי להגיע לחניון השמורה.

את ההנדסה הציל פועל. דב קובלנוב הגיע כפועל פשוט, התברר שהוא מהנדס חקלאות רוסי שמתמחה בניקוז, העריך שהתוכניות של קרון לא יפתרו את הבעיה והגיש תוכניות משלו. הן נשלחו לפריז, אושרו, והוא קיבל את הניהול. השיטה שלו הייתה לאתר את אלפי החלחולים התת-קרקעיים שהזינו את הביצה ולהכניס אותם לצינורות: מים מליחים לים, מים מתוקים לשדות. זה דרש כ-50 ק"מ של צינורות חרס, שיובאו מצרפת כי מהחרס המקומי אי אפשר היה לייצר אותם.

התנינים נעלמו יחד עם הביצה. הנרי בייקר טריסטרם תיעד ב-1864 לכידה של תנין באורך של יותר משלושה וחצי מטרים בזרקא, וחשב שזה התנין היחיד שנלכד אי פעם באסיה; נקבה באורך של כשלושה מטרים ובתוכה 48 ביצים נלכדה ב-1877. האחרון ניצוד ב-1912 ועדיין קיים, משומר באוסף הזואולוגי של האב ארנסט שמיץ, שנמצא היום במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב.

השמורה קטנה וארוכה, ונמשכת לאורך שתי הגדות מכביש החוף ועד הים. לפי iNature, השטח המוכרז שלה הוא 348.55 דונם, שהצטברו בשלבים: שני גושים בשטח כולל של 55.3 דונם בקיץ 1972, הרחבה של 211 דונם בדצמבר 1992 שהביאה אותה עד החוף, ושינוי ייעוד בדצמבר 2015 שהפך כ-11.5 דונם לגן לאומי, כדי שמבני הכניסה יוכלו לעמוד שם כחוק.

הדרך חשובה, כי הדרך המתבקשת סגורה. הגישה הישנה מקיבוץ מעגן מיכאל בצפון סגורה היום בשער; לכניסה הפעילה מגיעים מכביש חיפה-תל אביב הישן, מעל הגשר שמעל כביש החוף לכיוון בית חנניה, ומשם לכיכר בג'סר א-זרקא. בלי רכב, קו 68 מחדרה עוצר כ-350 מטרים מדרום לקופה.

שני דברים ששווה ללכת אליהם נמצאים מחוץ למסלול הראשי. בשפך הנחל יש שרידים של גשר אבן שנבנה בסוף התקופה העות'מאנית לקראת ביקורו של הקיסר וילהלם השני ב-1898, ומיד מדרום לו נמצא תל תנינים, קרוקודילון פוליס של סטרבון ופליניוס, שנחפר בין 1996 ל-1999 בידי רוברט ר. סטיגליץ מאוניברסיטת רטגרס. שני השמות שלו, הביזנטי והצלבני, פירושם מגדל מכרות המלח.

הנחל מתגמל הליכה איטית. נופר צהוב ודקרנית גדלים בערוץ, ושניהם נדירים, והצמחים עמידי המלח שעל הגדות נמצאים שם כי המים מליחים. צבי רכים וצבי ביצה, שפמנונים ואמנונים חיים בו, אנפות מקננות בחורשת האקליפטוסים בין תנינים לעדה, והגבעה מצפון לסכר הישן פורחת בשפע של נרקיס סתווי באמצע נובמבר.