הפארק הארכיאולוגי התת-ימי

מרכז הצלילה קיסריה העתיקה מפרסם עומק מרבי וזמן לכל מסלול. מסלול A, האגנים הפנימי והאמצעי של הנמל השקוע, מגיע לארבעה מטרים במשך 40 דקות, וזה המסלול שהוא מגדיר כאידיאלי לשנורקל: חורבות הנמל ההרודיאני, גופי עמודים מגרניט ומשיש, שרידי ספינת קיטור, וכל דגי הים התיכון שעובדים על הרציף באותו בוקר. מסלול B עוקב אחרי בסיס שובר הגלים הראשי ושובר הגלים המשני עד שישה מטרים במשך 45 דקות, וכולל את העוגנים העתיקים. מסלול C חוצה את שובר הגלים הגדול עצמו, בשמונה מטרים במשך 50 דקות, ועובר ליד לוחות בזלת, גושי בטון עתיקים, מזחים וערימה גדולה של גושים שקרסו. מסלול D הוא העמוק והקצר ביותר, 30 דקות בתשעה מטרים מעל פתח הנמל ושובר הגלים הצפוני, שם שוכבים שרידי שני מגדלי הכניסה ואבני גזית.

המבנה מתחת למים עוקב אחרי המבנה של הנמל, כך שהמסלולים נקראים כתוכנית ולא כפיזור של חפצים מעניינים. המעגן הסגור השתרע על כ-20 הקטאר בשלושה אגנים. הפנימי נחפר בתוך היבשה וכיום הוא סחוף לגמרי, ובמים מסמן אותו מגדל עגול מאבני גזית בקוטר 13 מטרים, שהונחו כשהצדדים הצרים שלהן פונים החוצה, ושייתכן שהוא שייך לביצורים ההלניסטיים של מגדל סטרטון ולא למפעלי הבנייה של הורדוס בכלל. האגן האמצעי יושב במפרץ טבעי, ועד היום הוא המעגן הפעיל. האגן החיצוני, הגדול ביותר, הוא זה ששני שוברי הגלים יצרו.

שובר הגלים הראשי מתעקל מדרום-מזרח לצפון-מערב לאורך כ-500 מטרים, ורוחבו בבסיס 60 עד 70 מטרים. ההערכות של הרוחב המקורי של תעלת הכניסה בינו לבין שובר הגלים הצפוני נעות בין 30 ל-80 מטרים, וזו תזכורת טובה לכמה מכל זה עדיין נשען על ויכוח מתוך שברים. בקצה הדרומי של שובר הגלים עמד המגדל הגדול ביותר, הדרוסיון, שאולי שימש גם כמגדלור, ומחוץ לפתח עמדו מגדלים תאומים שחוברו בראשם בבמה שנבנתה לשאת פסלים שלא שרדו.

צלילה מודרכת עם דייב מאסטר או מדריך נמשכת כ-45 דקות עד עומק של שמונה מטרים לכל היותר, ונפתחת בהרצאה על הנמל לפני שמישהו נרטב. צוללים עצמאיים יכולים לשכור ציוד ולקחת את המפה בעצמם.

• מסלול A: האגנים הפנימי והאמצעי, 4 מ', 40 דקות, לשנורקלים
• מסלול B: בסיס שובר הגלים הראשי ושובר הגלים המשני, 6 מ', 45 דקות
• מסלול C: מעל שובר הגלים הגדול, 8 מ', 50 דקות
• מסלול D: פתח הנמל ושובר הגלים הצפוני, 9 מ', 30 דקות

העיר אף פעם לא אבדה. הנמל כן. המיקום שלו נשכח לגמרי, ואת החפירות התת-ימיות הראשונות כאן הוביל א. ד. לינק ב-1960, בשלב שבו ציוד צלילת הפנאי היה חדש מספיק כדי שהעבודה תהיה אפשרית בכלל. גלילי, סלמון, גמבש וצביאלי, שכתבו ב-Geosciences ב-2021, מתארכים משם את תוכנית המחקר המודרנית.

עבודה רציפה התחילה ב-1975, כשהמרכז ללימודים ימיים באוניברסיטת חיפה התחיל לעבוד בנמל בראשות אבנר רבן, והמשיך בכך עד מותו ב-2004. אותו מאמר מ-2021 מציב את תוכנית חיפה בשנים 1975 עד 2005, כשרבן עומד בראשה לכל אורכה. על עבודת הסקר שלו, יותר מכל דבר אחר, בנויים השלטים הממוספרים.

רבן הציע את הפארק התת-ימי ב-1992. במשך שלוש עשרה שנים לא קרה כלום, והפרויקט חודש רק אחרי מותו; טקסט המדריך שמרכז הצלילה מפרסם, שכתבה שרה ארנסון, מבוסס על הפרסומים שלו ומוקדש לזכרו. כדאי לדעת על הפער הזה, כי הוא מסביר את אופי המקום: זה שביל מחקר שהפך למסלול מבקרים, לא אטרקציה למבקרים שקיבלה קצת ארכיאולוגיה.

יסודות שוברי הגלים הם הדבר האמיתי, והם נמצאים במקום שבו נפלו. הם עשויים בטון שנוצק לתוך תיבות עץ שהוכנו מראש על החוף, בגדלים בסדר גודל של 14 על 7 מטרים ו-15 על 11 מטרים; במקומות מסוימים העץ שרד, ובאחרים עדיין רואים את טביעת הקורות הרוחביות בבטון שהתקשה. הרציפים והמבנים שמעליהם נבנו מאבני גזית באורך של עד שבעה מטרים ובמשקל של יותר מעשרה טונות, חלקן מחוברות בכליבות ברזל שקובעו בעופרת שנוצקה במקום. שובר הגלים המשני, שיוסף בן מתתיהו קורא לו פרוקומטיה, נמצא גם הוא שם למטה, ברוחב של כשישה מטרים, ונבנה בכוונה כך שלעולם לא יעלה מעל המים, כדי שישבור את גלי החורף לפני שיגיעו לשובר הגלים הראשי.

ששת העוגנים במסלול B הם מקרה אחר, והמדריך אומר את זה במפורש. החופרים אספו אותם והציבו אותם יחד על הקרקעית כדי להראות את התפתחות העוגן מתקופת הברונזה ועד העת החדשה, כל אחד מוצב כפי שתוכנן לשבת. לאחד מהשישה, עוגן העץ המורכב מלפני כ-2,000 שנה, יש מוט וזרועות משוחזרים; רק משקולת העופרת וחלק החיבור שלו מקוריים. זה מוצג, מסודר, באמצע אתר שבכל השאר לא סודר בכלל.

הדבר החדש ביותר על המפה הוא גם המודרני ביותר בעליל. ב-1950 בנתה מדינת ישראל רציף חדש לדייגים של קיבוץ שדות ים השכן, והטביעה את גוף המתכת של ספינת קיטור ישנה, ששימשה אחרי מלחמת העולם השנייה להעלאת מעפילים יהודים לארץ ישראל, ממולא בבטון, בקצה הצפוני של שובר הגלים החדש. המדריך מציין בלי הרבה אהדה שהרציף המודרני הזה מבטון, שבזמן הכתיבה היה בן חמישים שנה בלבד, כבר התפורר.

ביניהם יושב השימוש החוזר מימי הביניים. בונים מוסלמים ואחריהם צלבנים לקחו עמודי שיש וגרניט מהחורבות הרומיות והניחו אותם בחומת ים, במגדל מרובע ובמזח. הבנייה גרועה: אבני שדה מלוכדות בטיט, מחוזקות בגופי עמודים. חלק מתופי העמודים ששנורקלים רואים במסלול A הם אבן רומית בחומה מימי הביניים, ולא אדריכלות רומית שעומדת במקום שבו הוקמה.

הנמל התחיל לשקוע כמעט מיד אחרי שהושלם. עד המאה ה-1 לספירה ראש שובר הגלים כבר היה מתחת למים, וזה ידוע מהספינות שנטרפו עליו, והשקיעה היום מוערכת בחמישה עד שבעה מטרים. רציפים ואבן עגינה מחוררת שנבנו בגובה פני המים נמצאים היום מתחת לחמישה עד שבעה מטרים של ים.

למה, זו השאלה הפתוחה, והאתר הזה הוא מקום טוב לראות בו מחלוקת מחקרית בפעולה. המדריך של הפארק עצמו מונה את המועמדים: קו שבר גאולוגי שעובר כ-150 מטרים מערבית לקו החוף הנוכחי, רעידות אדמה, גלי צונאמי אפשריים, קרקעית חולית לא יציבה, והמשקל העצום של המבנים. גלילי ועמיתיו, ב-Geosciences ב-2021, דחו את רוב הרשימה הזו, כשלא מצאו ראיות חד-משמעיות לשברים פעילים לרוחב הנמל, שום תיאור היסטורי אמין של רעידת אדמה ושום סימן ברור לצונאמי, וטענו במקום זאת לכשל גאוטכני: גלי סערות חורף וזרמים שסחפו, שטפו או נזלו את החול מתחת ליסודות.

סקר חישה מרחוק של פתח הנמל מ-2025, של גמבש, ארקין-שלו, ווד, ננטה וגמבן, שפורסם ב-Journal of Marine Science and Engineering, מתעד שהוויכוח נוטה היום לסערות חורף עזות על פני טקטוניקה, צונאמי או עליית מפלס הים. הסקר גם נותן מספרים לפתח שצוללים חוצים במסלול D: קצה שובר הגלים הצפוני בכ-7.6 מטרים, הקצה הצפוני של שובר הגלים הדרומי בממוצע 7.3 מטרים, ומבנים מחוץ לפתח ב-7.4 עד 8 מטרים. הוא קורא את שני צידי הפתח כשונים מבחינה אדריכלית, עם אבני גזית גדולות של עד שלושה מטרים בצפון ופיזור אבני שדה בדרום, שייתכן שהוא ניסיון תיקון מאוחר יותר.

ניסיונות התיקון נראים גם בארכיאולוגיה. בחתך שנחפר לרוחב תעלת הכניסה נמצא שבמאה ה-6 הונחה סוללה של מילוי אבני שדה לכל רוחבה, בניסיון להחזיר לשימוש את הנמל המתפורר. זה לא הצליח.

במרץ 2021 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז חיפה להפקדה תוכנית לגן לאומי ימי בקיסריה, הראשון בישראל. התוכנית משתרעת על כ-1,096 דונם של ים מערבית לגן הלאומי היבשתי, מדרום לחוף האקוודוקט ומצפון לקיבוץ שדות ים, והיא הוכנה יחד עם רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות.

רשות הטבע והגנים מפרטת מה היא משנה. הדיג נפסק בליבת הגן ותנועת כלי שיט ממונעים בתוכו מצטמצמת, גם בשביל האקולוגיה וגם בשביל הבטיחות של הצוללים, השנורקלים והשחיינים שכבר נמצאים שם. התוכנית גם מאפשרת מזח צף ושטחים תפעוליים למועדון הצלילה שכבר פועל בתוך הגן היבשתי. לפני כן, לפי גורמי התכנון עצמם, ברוב אתרי העתיקות לחופי ישראל רק החצי היבשתי היה מעוגן כגן לאומי, והחלק השקוע נשאר בלי הגנה.

כדאי להחזיק את קנה המידה ליד המספרים שבדף היעד. הנמל עצמו השתרע על כ-200 דונם; הגן הימי ששורטט מעליו ומסביבו גדול פי חמישה ויותר. מה שמבקרים מקבלים מהשינוי הוא לא מוצג חדש אלא פיסת מים שקטה יותר ומפוקחת יותר מעל אתר שבמשך רוב אלפיים השנים לא היה לו שום דבר רשמי שהגן עליו.