חוק1954הנוסח המחייב הוא זה שפורסם ברשומות, והוא מופיע ברשימת הפרסומים.
סעיף 2א לחוק ההסגרה, תשי״ד–1954, תנאים להסגרה.
2א. תנאים להסגרה
תיקון: תשס״א
(א)מותר להסגיר אדם ממדינת ישראל למדינה אחרת אם נתמלאו כל אלה:
(1)בין מדינת ישראל לבין המדינה המבקשת קיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים;
(2)האדם נאשם או נתחייב בדין במדינה המבקשת בשל עבירת הסגרה (להלן – המבוקש).
(ב)מדינת ישראל תנהג הדדיות ביחסי הסגרה, אלא אם כן החליט שר המשפטים אחרת.
(ג)לענין חוק זה –
”הסכם“ – הסכם דו־צדדי או אמנה רב־צדדית, לרבות כל אחד מאלה:
(1)הסכם או אמנה שאינם מיוחדים להסגרת עבריינים אך כוללים הוראות בענין זה;
(2)הסכם מיוחד שאליו הגיעו מדינת ישראל והמדינה המבקשת לענין הסגרתו של מבוקש, בהתאם להוראות חוק זה;
”המדינה המבקשת“ – כל אחד מאלה:
(1)מדינה המבקשת להסגיר אדם לידיה כדי להעמידו לדין, כדי לגזור את דינו או כדי שיישא בה עונש מאסר שהוטל בה עליו;
(2)בית דין בין־לאומי כמפורט בחלק א׳ שבתוספת, המבקש להעביר אדם לידיו כדי להעמידו לדין, כדי לגזור את דינו או כדי לקבוע היכן יישא האדם את העונש שהוטל עליו בבית הדין;
(3)גוף מדיני אחר כמפורט בתוספת בחלק ב׳;
”נתחייב בדין“ – לרבות אדם שהוכרע דינו אך טרם נגזר דינו.
הנוסח בעמוד הזה הותאם מהערך חוק ההסגרה, תשי״ד–1954 בספר החוקים הפתוח של ויקיטקסט העברי, שנקרא ב-1 בנובמבר 2026, והוא משותף ברישיון CC BY-SA 4.0.