שביל הנחש

השביל מתחיל בקופת שביל הנחש שליד חניון התמרים, במתחם המזרחי שמגיעים אליו מכביש 90 לאורך ים המלח, ונגמר בשער שביל הנחש בכניסה לראש ההר. בין שתי הנקודות האלה רשות הטבע והגנים מונה 350 מטר של הפרש גובה, כשני קילומטרים של הליכה וכ-900 מדרגות. היא מגדירה את דרגת הקושי גבוהה ואת העלייה בכשעה, וזו שעה של טיפוס רצוף ולא טיול: המסלול מתפתל הלוך ושוב על הצלע המזרחית לכל אורכו, ומכאן השם.

פני השביל לא אחידים. הערת הנגישות של רשות הטבע והגנים עצמה מתארת שביל עפר תלול, שחלק גדול ממנו בנוי כמדרגות עם מאחזי יד לכל הגובה. המדרגות והמעקות הם הנדסה מהמאה ה-20 שהונחה על תוואי עתיק; הקטעים שהם פשוט אדמת מדבר דחוסה הם אלה שעדיין מרגישים כמו שביל ולא כמו גרם מדרגות.

הפתיחה קשורה לזריחה והסגירה לתחזית. השביל נפתח לעלייה כשעה לפני הזריחה, ורשות הטבע והגנים מבקשת מהמבקרים לבדוק בעצמם את שעת הזריחה במקום לפרסם אותה. במזג אוויר חם רגיל העלייה האחרונה ב-10:00 והירידה האחרונה ב-11:00; בחום כבד ב-08:00 וב-09:00; בחום קיצוני בקיץ ב-07:00 וב-08:00. מתחת לכל זה יש כלל יומי קבוע שתופס אנשים לא מוכנים גם בחורף: השביל נסגר לעלייה שעתיים לפני סגירת הגן, ולירידה שעה לפני.

• 350 מטר של טיפוס לאורך כ-2 ק"מ, עם כ-900 מדרגות
• כשעה עד הפסגה, דרגת קושי גבוהה
• נפתח לעלייה כשעה לפני הזריחה, כל יום
• עלייה אחרונה ב-07:00 וירידה אחרונה ב-08:00 בימי חום קיצוני בקיץ
• נסגר לעלייה שעתיים, ולירידה שעה, לפני סגירת הגן

יוסף בן מתתיהו נותן לצוק שתי דרכי עלייה: אחת מהאגם לכיוון הזריחה, ואחרת במערב, שבה העלייה קלה יותר. המזרחית, הוא כותב, 'נקראת הנחש, כי היא דומה לבעל החיים הזה בצרותה ובפיתוליה הבלתי פוסקים'. לפי תיאורו היא נקטעת ליד המצוקים הבולטים, חוזרת שוב ושוב על עצמה ומכריחה את ההולך לפסוע קודם ברגל אחת ואז בשנייה, ואם הרגליים מחליקות, מחכה רק אבדון.

המידה שלו לא מתאימה לשביל שאנשים הולכים בו. לפי יוסף בן מתתיהו, הנחש נמשך שלושים ריס עד הפסגה, ובאותו קטע הוא מציין שחומת הורדוס סביב הפסגה אורכה שבעה ריס ויש בה שלושים ושמונה מגדלים. הערך "מצדה" באנציקלופדיה יודאיקה, שכתב הארכיאולוג גיא שטיבל, מעמיד את חומת הסוגרים שנמדדה על כ-1,400 מטר, עם כ-70 חדרים, 30 מגדלים וארבעה שערים. אם קוראים את שני המספרים העתיקים באותו קנה מידה, שבעה ריס מול 1,400 מטר שנמדדו, שלושים ריס יוצאים קצת יותר מחמישה קילומטרים, לעומת השניים שרשות הטבע והגנים מודדת היום. או שהתוואי העתיק היה ארוך ומפותל בהרבה מזה שמסומן היום, או שזה מסוג המספרים שכותב עתיק מספק בשביל האפקט.

יש גם מחלוקת קטנה יותר על הצלע שבה עובר השביל. שטיבל ממקם את שער שביל הנחש בצפון-מזרח, כאחד מארבעת שערי החומה. בריטניקה מתארת את השביל המתפתל כעובר בצלע הצפון-מזרחית של ההר השטוח. רשות הטבע והגנים אומרת פשוט הצד המזרחי. בשטח ההבדל קטן: השביל מטפס במעלה הצלע המזרחית ומגיע לקצה הצפוני שלה.

התוואי אבד ונמצא מחדש בחלקים. צ'רלס וורן וקלוד קונדר מהקרן לחקירת ארץ ישראל סקרו את מצדה ואת המחנות הרומיים ב-1865 ואיתרו את שביל הנחש. בינואר 1942 הוביל שמריה גוטמן את מה שרשות הטבע והגנים מכנה סמינר מצדה, שבו 46 חברי תנועת הנוער העובד סקרו את ההר ומצאו קטעים נוספים של השביל.

התוואי המלא התגלה במשלחת הארכיאולוגית הישראלית הראשונה, שגוטמן הביא לאתר בשנות ה-50, ושגם זיהתה את מערכת אספקת המים והכירה בארמון הצפוני כארמון של הורדוס. המשלחת הזאת חשפה ושחזרה את שער שביל הנחש. כדאי לעצור על השנה, כי המפעיל מפרסם שתיים: הגרסה האנגלית של עמוד שביל הנחש אומרת 1954, ואילו הגרסה העברית של אותו עמוד, וגם העמוד שלו על הרמה, אומרות 1953.

מה שהמבקרים מטפסים בו הוא אפוא שחזור שמתחתיו תוואי עתיק, והניסוח של רשות הטבע והגנים זהיר מספיק כדי לצטט אותו כמו שהוא: החלק של שביל הנחש שהמבקרים יכולים לטפס בו היום 'נבנה על בסיס השביל העתיק'. המדרגות, מאחזי היד ומשטח ההליכה המיושר הם מודרניים. הפיתולים, החשיפה, והעובדה שיש בכלל דרך על הצלע הזאת, לא.

• 1865: וורן וקונדר מהקרן לחקירת ארץ ישראל מאתרים את השביל
• ינואר 1942: 46 חברי הנוער העובד מוצאים קטעים נוספים בסמינר מצדה של גוטמן
• 1953 או 1954: המשלחת הישראלית הראשונה עוקבת אחר התוואי המלא ומשחזרת את שער שביל הנחש
• מודרני: המדרגות הבנויות, מאחזי היד ומשטח ההליכה המיושר

שער שביל הנחש הוא המקום שבו שתי הדרכים למעלה נגמרות היום. הרכבל שהחליף ב-1998 את המערכת מ-1971 עולה מהמתחם המזרחי אל אותו שער, שנכנסים אליו דרך גשר תלוי, כך שמי שמגיע ברגל ומי שמגיע אחרי נסיעה של שלוש דקות עולים לרמה באותה נקודה. הרכבל הישן לא עשה את זה: הוא עצר מתחת לפסגה והשאיר לנוסעים גרם מדרגות לטפס בו.

ממש ליד השער עומד בית המפקד, שרשות הטבע והגנים מתארת כסדרת חדרים מעוטרים בציורי קיר, רובם דגמים גאומטריים או חיקוי שיש וחלקם עם דגמי צמחים. זה חלל הפנים ההורדוסי הראשון בדרך, והכי קל לחלוף על פניו, כי רוב מי שמגיע בשביל מחפש ספסל ולא ציורי קיר.

מהשער והלאה ההר נוח הרבה יותר מהצלע שמתחתיו. רשות הטבע והגנים מונה על הרמה שבילי בטון, שירותים, מעקות במדרגות, ספסלים ופינות התכנסות מוצלות, כניסה לרוב המכלולים ונקודות התצפית המרכזיים, ודגמים ומפות תבליט שהונגשו למבקרים עם לקות ראייה.

לוח הזמנים בנוי סביב התחזית בגלל המיקום. הארגון המטאורולוגי העולמי רשם 49.9°C בסדום, על אותו חוף, ב-17 ביולי 2019, הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה בישראל מאז יוני 1942, אז הגיעה טירת צבי ל-54°C. הרבה לפני שמדידה כזאת הופכת לשיא, היא הופכת לסכנה על צלע סלע חשופה, וזה מה שמקדים את העלייה האחרונה ל-07:00.

הסיכון לא תיאורטי. במאי 2015 מתה סטודנטית אמריקאית בת 20, בריאנה מקהם, אחרי נפילה משביל הנחש בגל חום שבו אזור ים המלח עבר את ה-40°C. פרמדיק של מגן דוד אדום שצוטט ב-The Times of Israel תיאר איך מצא אותה למרגלות המצוק, מחוסרת הכרה ועם סימנים של מכת חום, והכתבה מציינת שהקבוצה שלה לא הבחינה שהיא חסרה במשך יותר משעה. באותו יום, במסלול אחר באזור, היה צריך לחלץ 56 מטיילים.

בחורף הסכנה הפוכה. רשות הטבע והגנים מזהירה שבחורף, באביב ובסתיו יש סכנת שיטפונות, מבקשת מהמבקרים לבדוק את תחזית השירות המטאורולוגי זמן קצר לפני היציאה, ואומרת לא ללכת באפיקי נחלים ולא לחצות אותם כשיש סיכוי לשיטפון. השביל עצמו מטפס מהר מעל השטח הזה; כבישי הגישה והנחלים שלמרגלותיו לא.

לעלות ברגל ולרדת ברכבל זו תוכנית נפוצה, והיא עולה כסף נוסף. הכניסה לגן הלאומי, לא כולל רכבל, היא ₪37 למבוגר ו-₪21 לילד, ₪31 לסטודנט או למבוגר בקבוצה של יותר מ-30, ₪18 לילד בקבוצה ו-₪19 לאזרח ותיק ישראלי. כרטיס רכבל לכיוון אחד, שלא כולל כניסה, מופיע בטבלת המחירים העברית של רשות הטבע והגנים ב-₪32 למבוגר וב-₪16 לילד; הלוך וחזור עולה ₪54 ו-₪32. מוזיאון יגאל ידין שבאותו מתחם עולה עוד ₪20, והכניסה אליו בהזמנה מראש בלבד.

לירידה יש שעת סגירה משלה, והיא מוקדמת ממה שרוב האנשים מצפים. בימי חום קיצוני בקיץ השביל נסגר לירידה ב-08:00, כך שלמי שיצא עם אור ראשון יש חלון צר לרדת באותה דרך שבה עלה. מי שמפספס אותו יורד ברכבל, שהכניסה האחרונה אליו היא שעה לפני סגירת הגן.

שביל הנחש גם לא הדרך היחידה לעלות ברגל. שביל הסוללה הרומית מטפס בצלע המערבית מכיוון ערד בכביש 3199, נמשך כחצי שעה ומוגדר בינוני, והוא כניסה נפרדת, עם נסיעה ארוכה בין שני צדי ההר. יש עוד שני מסלולים מזרחיים, שהרבה פחות אנשים הולכים בהם, שביל הרצים ומעלה אלעזר, ורשות הטבע והגנים סוגרת את שניהם ב-07:00 בימי חום קיצוני.