פארק תמנע

הכניסה נמצאת על כביש 90 ליד קיבוץ אליפז, וההוראה של הפארק עצמו אחרי קניית הכרטיס היא לעצור במרכז המבקרים לקבל ברקוד, מפה והכוונה. זה לא עניין טכני: שם נמצאים סרט ה-360 מעלות והתערוכות, ושם פקח יגיד לכם אילו מסלולים פתוחים. משם כביש סלול מוביל לכל אחד מהאתרים העיקריים, ולכל אחד חניון משלו.

כמעט כל אתר נמצא במרחק הליכה קצרה מחניון, ולא בסוף מסלול ארוך. לפי הפארק, עמודי שלמה הם מסלול מעגלי של 500 מטר ברמת קושי קלה, מקדש חתחור 200 מטר הלוך וחזור, הפטרייה 200 עד 300 מטר, חריטות המרכבות 200 עד 300 מטר, וקיר הוופל כ-100 מטר מחניון הפטרייה. ההליכה הארוכה היא לבחירה ומשולטת בבירור: שלושה מסלולי קניונים של 4.7 קילומטרים, 6 קילומטרים ו-10 קילומטרים, שהאחרון מהם מוגדר בידי הפארק כמאתגר ונמשך כשלוש שעות וחצי, ומסלול מעגלי משפחתי של 3 קילומטרים ליד עצים מאובנים.

מים הם המגבלה שהפארק הכי מתעקש עליה. ההנחיות שלו למטיילים דורשות לפחות שלושה ליטרים לאדם, ומציינות שעמדת מילוי מים יש רק במתחם האגם. טיולי לילה אסורים לגמרי, ורחפנים צריכים אישור. השערים נסגרים ב-16:00, אבל מבקרים שכבר בפנים יכולים להישאר עד השקיעה.

• עמודי שלמה: 500 מטר, מעגלי, קל
• מקדש חתחור: 200 מטר הלוך וחזור, קל
• הקשתות, השביל האדום: כשעה, סולמות ויתדות
• מסלולי הקניונים: מסלולים מעגליים של 4.7 ק"מ, 6 ק"מ ו-10 ק"מ
• העצים המאובנים: 3 ק"מ, מעגלי, מתאים למשפחות
• קחו לפחות 3 ליטרים לאדם; מים יש רק באגם

הממצא בעל ההשלכות הגדולות ביותר בבקעה הזו קטן, נמוך וקל לעבור לידו בלי לשים לב. בבסיס עמודי שלמה עומד מקדש לחתחור, האלה המצרית שקשורה לכרייה ולארצות זרות, שבתיעוד החפירה נקרא אתר 200 ובשלטי הפארק מקדש הכורים. לפי פרויקט מרכז בקעת תמנע, את החפירה ערכה משלחת הערבה של רותנברג ב-1969. הפארק מתארך את המבנה לשושלות ה-19 וה-20 של מצרים, ואומר שהוא עבר כמה שלבים של הרס ובנייה מחדש, עם חומרים גם מהתקופה המצרית וגם מהתקופה המדיינית.

החלון המצרי הרחב צר יותר ממה שהמקדש לבדו מרמז. קוואנה, בן-יוסף ולנגוט, שכתבו ב-Scientific Reports ב-2022, ממקמים את הנוכחות של הממלכה החדשה בערך בשנים 1300 עד 1140 לפנה"ס, מסתי הראשון ועד רעמסס החמישי, ומציינים שהבקעה יוחסה במקור רק לשושלות האלה בדיוק בגלל הממצאים המצריים העשירים מהמקדש הקטן הזה. מצרים נסוגה אחר כך מדרום הערבה בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, מוחלשת ממאבקים פנימיים ומהקריסה הרחבה במזרח הים התיכון.

מה שהמבקרים רואים הוא נדבכי יסוד ואבנים שהוקמו מחדש ולא מבנה עומד, וזה רגיל במקדש בגודל ובגיל כאלה, וכדאי לצפות לזה. הפיצוי נמצא מעליו. הפארק מפנה למשטח מוחלק בתקרת המצוק ממש מצפון למקדש, ועליו חריטת סלע מצרית של רעמסס השלישי, שמגיעים אליה במדרגות שעולות מהמקדש. זה טיפוס קצר, והוא הסיבה לעשות את מסלול עמודי שלמה בסדר שהפארק מציע: למעלה במדרגות אל החריטה, ואז למטה אל המקדש.

הקריאה של גליק בשנות ה-30 הייתה שאלה מכרות שלמה המלך, והשם נדבק לעמודים לתמיד, אף שהעמודים הם תצורת נוף. ההספד לרותנברג שפורסם ב-Israel Exploration Journal ב-2012 מתאר מה קרה אחר כך: מתוך היצמדות קפדנית לעובדות בשטח, ובתקופה רוויה בקריאה מילולית של המקרא, החליף רותנברג את שלמה של גליק בתמנע בפרשנות של מכרות בשליטה מצרית, אחרי שמצא את מקדש חתחור. זה הפך לתיאור המקובל לכמעט חצי מאה.

זה כבר לא המקובל. פרויקט מרכז בקעת תמנע קובע בפשטות שהפרדיגמה המצרית שהייתה מקובלת, שלפיה האתרים העיקריים שייכים לתקופת הברונזה המאוחרת, כבר אינה תקפה: אתר 30 מתוארך היום לתחילת תקופת הברזל, המאות ה-11 עד ה-9 לפנה"ס, ולכן גם התיארוך של שאר מחנות ההתכה העיקריים ושל אלפי פירי המכרות אינו ודאי. בן-יוסף, ליס, יגל, תירוש, נג'אר ולוי, שפרסמו ב-PLOS ONE בספטמבר 2019, תיארכו בפחמן 14 154 דגימות סיגים מהקשרים מבוקרים, ומצאו ייצור נחושת רציף מכ-1300 עד 800 לפנה"ס, עם שיא אחרי עזיבת המצרים ולא בזמן נוכחותם.

מי ניהל את השיא הזה, כאן החוקרים עדיין חלוקים, וההבדל אינו עניין טכני. המאמר מ-2019 קורא את התעשייה כהופעתה של ממלכת אדום, ומזהה קפיצה טכנולוגית חדה במחצית השנייה של המאה ה-10 לפנה"ס, כשהנחושת שנשארה בסיגים ירדה ב-55.5 אחוזים בזכות ההתכה המשופרת. הוא קושר את הקפיצה הזו למסע של פרעה שישק הראשון, שמתוארך בדרך כלל לסביבות 925 לפנה"ס. התיאור של פארק תמנע עצמו לאותן ראיות רואה בתיארוך למאה ה-10 החזרה של המכרות לשלמה ולממלכה המאוחדת. שתי הקריאות נשענות על אותם תיארוכי פחמן 14; המחלוקת היא לאיזו ישות מדינית לייחס אותם, והיא לא הוכרעה.

המשלחת של רותנברג מיינה את המכרות לשלוש טכנולוגיות, והפרויקט שבא אחריה שמר על השיטה. סוג A הוא כרייה פתוחה, בורות רדודים שנחפרו בחצץ שמתחת למצוקי אבן החול כדי ללקט גושי עפרת נחושת שכבר נשחקו מתוך הסלע. סוג B הוא כרייה בפירים ובמחילות שנחצבו בכלי אבן. סוג C הוא אותו רעיון שנחצב באזמלי מתכת, ואלפי פירים ברחבי הבקעה שייכים לו, רובם נחפרו כדי לחפש עורק ולא כדי לעקוב אחריו.

קשה לתארך חור באדמה, כי מכרות כמעט לא משאירים כלי חרס או חומר אורגני. פרויקט מרכז בקעת תמנע השתמש בלומינסנציה מגורה אופטית (OSL) על המשקעים שמילאו מחדש שני אזורי כרייה ליד חריטות המרכבות, ומדד כמה זמן גרגרי הקוורץ היו בחושך. התוצאות מיקמו את הכרייה הפתוחה במרכבות 1 בתקופה הכלקוליתית, עם עבודה נוספת שם בסוף האלף ה-2 לפנה"ס, ומיקמו גם פיר שנחפר במרכבות 2 בתקופה הכלקוליתית. זו תעשייה ארוכה מאוד: אותה בקעה, שעבדו בה באבני פטיש ואחר כך באזמלים, לאורך שלושה וחצי אלפי שנים.

המבקרים מגיעים למכרות בקשתות. השביל האדום של הפארק שם נמשך כשעה וכולל טיפוס בסולמות, יתדות ומעברים צרים, והוא עובר ליד עבודות כרייה עתיקות עם שלטי הסבר. השביל השחור הוא גרסה של 30 דקות שיוצאת ממנו, ועולה בסולמות לתוך מערה ובחזרה החוצה לנקודת תצפית. מי שלא מרגיש בנוח על סולמות או במקומות צפופים כדאי שילך בשביל הירוק, שלפי הפארק נמשך 15 עד 20 דקות עד הקשת הקטנה.

התכת נחושת דורשת כבשן של כ-1,100 מעלות, ובבקעה צחיחה מאוד המשאב הנדיר הוא לא העפרה אלא עצי ההסקה. מארק קוואנה, ארז בן-יוסף ודפנה לנגוט יצאו לברר מה ההתכים שרפו בפועל, וניתחו מאות דגימות פחם משתי הצטברויות של פסולת תעשייתית בשכבות ברורות. המאמר שלהם התפרסם ב-Scientific Reports ב-21 בספטמבר 2022.

התשובה הייתה שני מינים מקומיים: רותם המדבר ושיטה, שניהם בעלי ערך קלורי גבוה ושניהם מתאימים מאוד לכבשן. הפרט החושפני הוא מה שהופיע מאוחר יותר ברצף. בפחם מתחילים להופיע מינים שלא מתאימים לתנאים ששררו באזור, והחוקרים קוראים את זה כחיפוש אחר דלק שהתרחב ככל שהעצים הקרובים נגמרו. המסקנה שלהם היא שתעשיית הנחושת הרווחית הסתיימה כי נגמר לה הדלק, אחרי שהיא עצמה האיצה את המדבור ופגעה במערכת האקולוגית המקומית.

זה דבר ישיר במידה נדירה שאפשר לראות באתר ארכיאולוגי, והוא משנה את האופן שבו קוראים את ערימות הסיגים. הערימות לצד השבילים אינן רק פסולת. הן תיעוד של כמה עצי שיטה כבר אין בבקעה.

שלושה מהדברים המוכרים ביותר בפארק הם מודרניים, והפארק אומר את זה. המשכן הוא שחזור בגודל טבעי של המשכן המקראי, עם המזבח, כיור הנחושת, שולחן לחם הפנים, המנורה, ארון הברית ובגדי הכהונה, והוא מוצג כדגם ולא כממצא. רואים אותו בסיור מודרך שצריך להזמין מראש, שעולה ₪20 לאדם בנוסף לכניסה, ויוצא כל שעה בימים ראשון עד חמישי בבוקר ואחר הצהריים, מוקדם יותר בשישי, ובשבת בכלל לא.

אגם תמנע מלאכותי. הוא נוצר כדי לתת לחיות הבר מקור מים קבוע ולמבקרים מקום לשבת, הוא משתרע על 16 דונם ומכיל כ-20,000 מטר מעוקב של מים שאינם ראויים לשתייה, ואסור לשחות בו. סירות פדלים מותרות. במתחם האגם נמצאים בית הקפה, החנות, עמדת מילוי בקבוקי החול והלינה, וזה המקום היחיד בפארק עם עמדת מילוי מים.

תצורות אבן החול, לעומת זאת, טבעיות לגמרי, ולעיתים קרובות חושבים שהן ההפך. הפארק אומר במפורש שהקשתות, אף שהן מחקות מבנים בנויים, הן עבודה של רוח על אבן חול במשך אלפי שנים. כך גם הפטרייה, שבה כיפה קשה יושבת על גבעול דק כי הסלע הרך שמתחת נשחק מהר יותר, וכך גם הספינקס, וכך גם עמודי שלמה, שהם בליה לאורך הסדקים באבן החול האדומה ואין להם שום קשר לשלמה מלבד השם שנתן להם גליק.