בית הכנסת החורבה

רבי יהודה החסיד הוביל כ-500 מאנשיו מפולין לירושלים בחורף 1700, מתוך כוונה לקרב את הגאולה בחיי סגפנות בעיר. הוא מת כמה ימים אחרי שהגיע. אלה שנשארו בנו כארבעים בתים ובית כנסת קטן בחצר האשכנזים, ואז התחילו לבנות בית כנסת גדול יותר, והגדול הזה הביא עליהם את החורבן: שוחד, עלויות בנייה בלתי צפויות ומיסים רוקנו את הקופה, והקהילה לוותה ממלווים ערבים מקומיים.

בסוף 1720, כשהחובות עדיין לא שולמו, איבדו המלווים את סבלנותם ושרפו את בית הכנסת ואת כל מה שהיה בו. ההשלכות חרגו הרבה מעבר לבניין. מנהיגי הקהילה נכלאו, וכל האשכנזים, לא רק הקבוצה של רבי יהודה החסיד, גורשו מירושלים בצו שעמד בתוקפו עד שהחובות התיישנו, כמאה שנה אחר כך. בחצר נבנו חנויות, והחלקה עמדה שוממה 116 שנים, ונקראה פשוט חורבת רבי יהודה החסיד.

הפרושים, תלמידי הגאון מווילנה, החזירו לעצמם את המקום בשלבים. אברהם שלמה זלמן צורף השיג ב-23 ביוני 1836 את הפירמאן המיוחל, בגיבוי הקונסולים של אוסטריה ורוסיה באלכסנדריה ובזכות השם רוטשילד; הפרושים התחילו לפנות את ההריסות באותו ספטמבר, ועד ינואר 1837 חנכו בחצר את בית הכנסת הצנוע מנחם ציון. צורף לא זכה לראות את בית הכנסת הגדול נבנה. ב-1851 הוכה בראשו בחרב, והוא מת מהפצע שלושה חודשים אחר כך.

האישור הגיע לבסוף מהסולטאן עבדול מג'יד, ועל התכנון והבנייה פיקח אסעד אפנדי, האדריכל של הסולטאן עצמו. הברון אלפונס ג'יימס דה רוטשילד הניח את אבן הפינה, שמונה שנים לפני החנוכה. הכסף הגיע לאט ומרחוק: התרומה הגדולה ביותר, 100,000 מתוך מיליון הגרושים שנדרשו, באה מיחזקאל ראובן, סוחר ספרדי מבגדאד, שמשפחתו כיסתה בסופו של דבר יותר ממחצית העלות. שליחים אספו כסף בכל התפוצות תחת הסיסמה "זכה לחיי עולם באבן אחת".

הכיפה נסגרה ב-1862, כשהרב ישעיה ברדקי הניח את האבן האחרונה, ובית הכנסת נחנך שנתיים אחר כך. שמו הרשמי היה בית יעקב, לזכר ג'יימס מאיר דה רוטשילד. אף אחד לא השתמש בו. הבניין נקרא אז החורבה, והוא נקרא החורבה גם היום.

הוא נבנה בסגנון ביזנטי מחודש, עם ארבע אומנות מסיביות בפינות שנושאות כיפה גדולה, והיה אחד המבנים הגבוהים בעיר העתיקה: 16 מטרים עד בסיס הכיפה, 24 מטרים עד ראשה, וקשתות חלונות בגובה 12.5 מטרים בחזית. שנים עשר חלונות הקיפו את בסיס הכיפה, ומבחוץ עברה סביבם מרפסת, ושם תמיד היה הנוף. רק אחד מארבעת מגדלי הפינה הושלם; לשלושת האחרים חסרו הקומה העליונה והכיפה הקטנה שמעליה, וכך נראה הבניין בצילומים מלפני 1948.

בפנים, אולם התפילה היה בגודל של כ-15.5 על 14 מטרים, ועזרות הנשים נמשכו לאורך שלושה צדדים, והגישה אליהן הייתה דרך מגדלי הפינה. הכיפה נצבעה בכחול שמיים ונוקדה בזהב, וציורי קיר של המנורה, הר סיני ועשרת הדיברות כיסו את הקירות.

• 16 מ' עד בסיס הכיפה, 24 מ' עד ראשה
• אולם תפילה בגודל של כ-15.5 על 14 מ'
• קשתות חלונות בגובה 12.5 מ' בחזית
• שנים עשר חלונות סביב הכיפה, ומרפסת מחוץ להם
• ארבע אומנות פינה, ורק מגדל אחד הושלם

החורבה היה הבניין הגבוה ביותר ברובע היהודי, ולכן הוא היה עמדה צבאית ולא רק בית כנסת. ב-25 במאי 1948 הזהיר מייג'ור עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בעיר העתיקה, את הצלב האדום שאם ההגנה לא תיסוג מבית הכנסת ומהחצר שלו, הלגיון יתקוף אותו. משה רוסנק, מפקד ההגנה, לא נסוג; הוא הבין שאם החורבה ייפול, הרובע ייפול אחריו. אולטימטום ב-26 במאי נתן שתים עשרה שעות.

ב-27 במאי הורה א-תל לאנשיו לכבוש את החורבה עד הצהריים. פאוזי אל-קוטוב הציב חבית של 200 ליטר חומר נפץ צמוד לקיר ופרץ בו חור; הקרב בפנים נמשך כארבעים וחמש דקות. שלושה לגיונרים נורו בידי צלפים כשניסו להגיע לכיפה כדי להניף דגל, והרביעי הצליח, וזה היה הסימן בכל העיר העתיקה שהרובע נופל. המגינים היהודים נכנעו למחרת.

מה קרה אחרי שהבניין נכבש, בזה הגרסאות נפרדות. לפי מקורות ישראליים, הלגיון הערבי פוצץ אז את מה שנשאר, והחריב את בית הכנסת בן ה-84 יחד עם ישיבת עץ חיים שהייתה צמודה אליו. לפי גרסאות ירדניות ופלסטיניות, היה צריך להפגיז את בית הכנסת כי נעשה שימוש צבאי בגגות הגבוהים שלו. שני התיאורים מדברים על אותן הריסות, וההבדל ביניהם הוא לא פרט: זה כל הוויכוח על מי החריב את החורבה ולמה.

אחרי 1967 החלקה הייתה בידי ישראל, ואיש לא הצליח להסכים מה לבנות עליה. אישי דת ופוליטיקה רבים רצו להחזיר את בית הכנסת למקומו, כפי שהיה. החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, שניהלה את שיקום הרובע, התנגדה: המתכננים שלה רצו בניין שייראה מודרני, ובכל מקרה האדריכלים והבנאים פקפקו אם יש להם את המיומנות בבנייה המסורתית כדי להעתיק את המקור, שרוב אבניו המגולפות ועבודות העיטור שלו נלקחו.

כך עברה ההזמנה ללואיס קאהן, בהמלצת רם כרמי, ובין 1968 ל-1973 הכין קאהן שלוש הצעות. הוא הציע מבנה בתוך מבנה: שישה עשר פילרים חיצוניים מאבן ירושלמית זהובה, חצובים בגושים באותם יחסים ובאותו גימור כמו אבני הכותל המערבי, שמקיפים ארבעה עמודי בטון חלולים, ובפינות גומחות לתפילה היומית. חורבות 1864 היו אמורות להישאר כגן זיכרון, עם טיילת בשם דרך הנביאים שיורדת אל הכותל. משה ספדי תמך בגישה במילים חריפות: לדבריו, זה אבסורד לבנות את החורבה מחדש כאילו לא קרה כלום.

טדי קולק, ראש העירייה דאז, הוא שקבר את התוכנית. כשהבין שקאהן מתכוון לעבוד בקנה מידה דומה לכיפת הסלע ולכותל, שאל קולק אם לרובע היהודי צריך להיות בניין שמתחרה במסגד ובכנסיית הקבר, או בכותל. הדגם עבר למוזיאון ישראל, והתוכנית נגנזה כשקאהן מת ב-1974. קנט לרסון כינה אותה לימים הגדולה מבין אלה שלא נבנו, ובנה שחזור ממוחשב שלה ב-MIT; עבודת האנימציה נעשתה באוניברסיטת מרילנד, מחוז בולטימור.

אחר כך מימן צ'ארלס קלור ניסיון שני, והזמין את דניס לסדן, שהתוכניות שלו מ-1978 עד 1981 היו קרובות יותר למקור, ובכל זאת נדחו, כשמנחם בגין ושר הפנים סירבו לחתום. בינתיים, ב-1977, נבנתה מחדש באתר אחת מארבע קשתות האבן שנשאו את הכיפה הישנה, כסימן זמני, בגובה 16 מטרים, שני שלישים מגובה הבניין שאותו ייצגה. היא עמדה עד 2006, מספיק זמן כדי להפוך לסמל של הרובע היהודי בפני עצמה, מצוירת, מודפסת ואפילו על בול, עד שפורקה כדי לפנות מקום לבית הכנסת.

ממשלת ישראל אישרה ב-2000 בנייה מחדש בסגנון המאה ה-19, והעבודה הוטלה על האדריכל הירושלמי נחום מלצר, שטען בעד שחזור הבניין בצורתו העות'מאנית, מתוך כבוד גם לזיכרון ההיסטורי וגם למרקם הבנוי שסביבו. העבודות התחילו ב-2005. אבן הראשה הונחה בכיפה ב-15 באפריל 2008, ובית הכנסת נחנך מחדש ב-15 במרץ 2010, יום אחרי שהוכנס אליו ספר תורה חדש.

התכנון הוא שחזור ולא שיקום, אבל הוא לא בנוי על כלום. התוכנית של מלצר שמרה על קירות הבנייה הלא מטויחים שנשארו עומדים אחרי הפיצוץ של 1948 ושילבה אותם בבניין החדש, לצד התאמות לתקני בנייה מודרניים. לפי המפעיל, הפנים בנוי לפי שרטוטים אדריכליים מקוריים שנמצאו בארכיונים באיסטנבול, וזו טענה שכדאי לייחס למי שאומר אותה ולא לחזור עליה כעובדה.

נתוני העלות שפורסמו לא תואמים. בוויקיפדיה האנגלית מופיע סכום כולל של 7.3 מיליון דולר, כ-28 מיליון שקלים, ונכתב שהממשלה תרמה 11 מיליון שקלים ולא את חלק ה-85% שחברת הפיתוח ביקשה, ואיש העסקים האוקראיני ואדים רבינוביץ' השלים את השאר. גיל זהר, שסיקר את הפתיחה בשביל ה-Jewish Journal, העריך את הפרויקט בן ארבע השנים ב-43 מיליון שקלים. שני הנתונים פורסמו, והעמוד הזה מביא את שניהם.

הפתיחה הייתה פוליטית עוד לפני שהייתה דתית. כמה מנהיגים פלסטינים ראו בחנוכה המחודשת סימן לכוונות כלפי הר הבית, ואיש הפתח חאתם עבד אל-קאדר כינה אותה פרובוקציה. יותר מ-3,000 שוטרים נפרסו לטקס, למחרת פרצו עימותים במזרח ירושלים, וממשלת ירדן, ארגון הוועידה האסלאמית ומשרד החוץ של איראן פרסמו גינויים. גורמים ישראליים השיבו שהחששות נשענים על שמועות.

אי אפשר היה לבנות כלום לפני שחפרו את הקרקע, והחפירה היא היום חלק מהביקור. חפירת הצלה בניהולם של הלל גבע ואורן גוטפלד מצאה עדויות לארבע תקופות יישוב עיקריות: הבית הראשון, בערך 800 עד 600 לפנה"ס; הבית השני; התקופה הביזנטית; והתקופה העות'מאנית. שלושה מקוואות חצובים בסלע האם, שמתוארכים למאה הראשונה לספירה, נחשפו בעבודות שנעשו ביולי ובאוגוסט 2003.

הממצא שעיצב את המרתף היה קשת ביזנטית שעדיין עומדת, ברוחב 3.7 מטרים, בעובי 1.3 מטרים ובגובה 5 מטרים, לצד שריד של רחוב מרוצף באבן שהסתעף מהקרדו. היא נשמרה במקומה מתחת לבית הכנסת, ולכן המפעיל מוכר את הביקור כתצפית ומעבר תת-קרקעי ולא כסיור בבית כנסת. המקווה שמתחת לריצוף עתיק יותר מהרחוב שכיסה אותו.

קל לפספס את המסלול הזה, כי הירידה נמצאת ליד השירותים ולא ליד האולם המרכזי. הוא קצר, וזה החלק היחיד בבניין שלא נבנה במאה הנוכחית.