הגן הארכיאולוגי, מרכז דוידסון

הכניסה ברחוב מעלות הרב שלמה גורן ליד שער האשפות, דרך מעבר תת-קרקעי בכביש הגישה לכותל. בפנים הקרקע יורדת בתלילות: הגיא (הטירופיאון) עובר מתחת לגן, והפרש הגבהים באגף המערבי של הארמון האומיי לבדו מגיע לכ-15 מטרים.

מכיוון שבקרקע יש שלושת אלפים שנות בנייה, החופרים נאלצו לבחור איזו מאה להשאיר עומדת, ולכן הגן מחולק לשלושה מתחמים. השטח שליד הכותל נחפר עד תקופת הבית השני; השטח לאורך החצי המזרחי של החומה הדרומית נשאר ברובד הביזנטי, והחצי המערבי ברובד של ראשית התקופה המוסלמית. לדעת באיזה מתחם אתם עומדים זה ההבדל בין לקרוא את האתר לבין להסתכל על הריסות.

מבנה אחד חוצה את שלושתם. חומת העיר של סולימאן מהמאה ה-16 נבנתה בחלקה על הקיר החיצוני של הארמון האומיי, ולכן היא נעצרת בפינת הארמון ופונה צפונה כדי לפגוש את החומה הדרומית באמצעה ולא בקצה. כדי שהגן יהיה רציף, החופרים פרצו בה פתח.

צ'ארלס וורן היה הראשון. השלטונות העות'מאניים אסרו עליו לחפור על הר הבית או לידו, ולכן הוא עבד בפירים ובמנהרות, ובין 1867 ל-1870 מצא עמוד גדול שעומד כ-13 מטרים ממערב לחומה, מול האבנים שרובינסון הבחין בהן ב-1838.

החפירה שיצרה את הגן נמשכה מ-1968 עד 1978 בראשות בנימין מזר, ומאיר בן-דב בשטח. הארכיאולוגים הישראלים החליטו לא לחפור על הר הבית עצמו, ולכן חפרו מסביבו לכל אורכו ופרסמו את הממצאים תחת הכותרת Excavations of the Temple Mount. מזר מת ב-1995 לפני שהדוח הסופי יצא; נכדתו אילת מזר, ואחריה צוות בראשות בתו, פרסמו את השאר.

רוני רייך ויעקב ביליג פינו בין 1994 ל-1996 חלק גדול מההריסות סביב קשת רובינסון. העבודה האחרונה היא של רשות העתיקות, בראשות מורן הגבי וג'ו עוזיאל, בין מרץ 2016 לאוגוסט 2017 ושוב ב-2019 וב-2020, לקראת הרחבת מרכז דוידסון. הדוח שלהם מעלה נקודה שכדאי לזכור בסיור באתר: עבודות השימור שנעשו כשהגן נפתח לראשונה הקשו עליהם לקרוא את האדריכלות, ולא שרד שום תיעוד של השרידים לפניהן.

ארבעה נדבכי אבן בולטים מהכותל מעל הגן: שורת אבני כותרת מגולפות בדגם שיני ועוד שלושה נדבכים של אבני קשת, כל מה שנשאר מתחילת הקשת. אדוארד רובינסון זיהה אותן ב-1838, אחרי שפרדריק קת'רווד הבחין בהן, ופירש אותן, בעקבות יוסף בן מתתיהו, כשרידי גשר שחצה את הגיא מערבה. השם נשאר. הפרשנות לא.

העמוד של וורן והחפירה של מזר הראו יחד מה היה המבנה. מדרום לעמוד מצאו החופרים עוד שישה עמודים שתמכו קמרונות, והם יורדים בגובהם לאורך כ-35 מטרים. הקשת והקמרונות האלה נשאו גרם מדרגות מונומנטלי שעלה מהרחוב, פנה, טיפס על הקמרונות היורדים וחצה בחזרה מעל הרחוב דרך הקשת אל שער של הסטיו המלכותי למעלה. זו לא הייתה דרך לשום מקום. היא עלתה למעלה.

המידות גדולות בכל קנה מידה של בנייה קלאסית: מפתח של כ-15 מטרים, קשת ברוחב של כ-15.2 מטרים, המדרגות בגובה של כ-17 מטרים מעל הרחוב, ועמוד של 15.2 על 3.6 מטרים שנשמר לגובה של כ-5 מטרים. ארבעה שקעים קטנים בבסיס העמוד היו כנראה חנויות שנפתחו לרחוב. שברים של השער שבראש המדרגות מעידים על רוחב של כ-5 מטרים, אבל לא ידוע אם היה זה פתח יחיד, כפול או משולש.

המועד שבו המדרגות יצאו משימוש נקבע בזכות מקרה. חופרים מדרום להר הבית מצאו אבן מיל רומית שנושאת את שמותיהם של אספסיאנוס וטיטוס, שנחצבה מאחד המעקות שעמדו על הקשת. מי שהזמין את אבן המיל הזאת חצב אותה מגרם מדרגות הרוס, וזה ממקם את הקריסה לא יאוחר מ-79 לספירה.

• עתיק: ארבעת נדבכי אבני הקשת בכותל, העמוד, ששת עמודי הקמרונות היורדים, ריצוף הרחוב ושקעי החנויות
• נעלם: הקשת עצמה, גרם המדרגות שנשאה, והשער אל הסטיו המלכותי למעלה
• במקום אחר: אבן המעקה, שנחצבה מחדש לאבן מיל רומית עם שמות אספסיאנוס וטיטוס
• מודרני: רחבת התפילה המוגבהת שליד הקשת, שהושלמה באוגוסט 2013

הרחוב שלאורך בסיס החומה הוא הסיבה להגיע. זו דרך הגיא (הטירופיאון), תחומה באבני שפה גבוהות וברוחב של כשמונה מטרים; אורכה המלא, מבריכת השילוח ועד הפינה הזאת, כ-750 מטרים, ורק קטע ממנה חשוף כאן. כשנחשפה, היא הייתה קבורה מתחת לאבנים שהושלכו מראש החומה בזמן המצור הרומי ב-70 לספירה. רוב הערמה פונתה, אבל קטע ממנה הושאר במכוון במקומו, ולוחות הריצוף סדוקים ושקועים מעוצמת הפגיעה.

על אחת האבנים שנפלו יש כתובת. מזר מצא אותה ב-1968 ליד הפינה הדרום-מערבית: גוש של 84 על 31 על 26 סנטימטרים, חרוט באותיות עבריות מרובעות, שכתוב בו "לבית התקיעה" ואז הוא נקטע. יוסף בן מתתיהו מתאר כוהן שעמד על מעקה המקדש ותקע בחצוצרה בכניסת השבת וביציאתה, והאבן מפורשת כשלט שסימן את המקום הזה. מה אמרה המילה השלישית השבורה, לא ידוע. המקור נמצא במוזיאון ישראל.

תאריך הרחוב באמת פתוח, וזו לא הערת שוליים: הוא מכריע מי בנה את המדרכה המצולמת ביותר בירושלים. השיפוץ של הורדוס הוזמן ב-20 או 19 לפנה"ס, והריצוף יוחס לו זמן רב. חפירה מתחתיו ליד הקשת מצאה שלוש נרות שמן מסוג של המאה הראשונה ושבעה עשר מטבעות מזוהים, כמה מהם שהטביע הנציב ולריוס גראטוס ב-17 או 18 לספירה, וזה ממקם את קטע החומה והקשת הזה אחרי אותה שנה. ספירה נפרדת של חמישה עשר מטבעות מתחת לדרך העלתה שהמאוחר שבהם נטבע בימי פונטיוס פילאטוס.

לכן יש היום חוקרים שמייחסים את הריצוף לאגריפס השני ולא להורדוס. יוסף בן מתתיהו מספר שבימי הנציב אלבינוס, בין 62 ל-64 לספירה, רוצפו הרחובות באבן לבנה כדי לתת עבודה לאנשים שפוטרו כשבניית המקדש הסתיימה. על הלוחות כמעט אין סימני שחיקה.

מעבר לפינה, החומה הדרומית של הר הבית נמשכת 281 מטרים, שיוסף בן מתתיהו מעריך באצטדיון אחד. זה היה הצד של עולי הרגל. נפתחו בה שני מכלולי שערים, שנקראים יחד שערי חולדה: השער הכפול במערב והשער המשולש במזרח, וכל אחד מהם הוביל לאולם כניסה ומשם במעבר מקומר ועולה אל הרחבה. שניהם אטומים מאז ימי הביניים, כך שהמבקרים רואים את קווי המתאר של כניסה ולא כניסה.

השער הכפול הוא זה שכדאי להסתכל עליו. המשקוף וקשת הפריקה שלו הרודיאניים; הכרכוב המגולף בפאר שמעליהם אומיי, ונוסף שש מאות שנה אחר כך. רק כמחצית מרוחבו, כ-3.09 מטרים, נראית מבחוץ, ושלושת הפתחים של השער המשולש הם בני כ-4.03 מטרים כל אחד.

גרם המדרגות שעלה אל השער הכפול שלם ברובו, ואילו המדרגות אל השער המשולש הרוסות ברובן. המדרגות לא אחידות בכוונה, בעומק של 12 עד 35 אינץ' בערך ובגובה של 7 עד 10 אינץ' בערך, כך שאי אפשר לעלות בהן בריצה. למרגלות המדרגות נמצאו מקוואות, שבהם טבלו עולי הרגל, ומסכת מידות במשנה מתארת את הקהל נכנס בשער אחד ויוצא בשער אחר.

הפינה לא נשארה ריקה. עד סוף המאה ה-4 עמדה מעל ההריסות שכונה ביזנטית צפופה, וחלקים מרצפות הפסיפס שלה שרדו; החופרים סבורים שהיא נהרסה בפלישה הפרסית ב-614 ולא נבנתה מחדש. בסמוך נמצאים שרידים של בניין בן שתי קומות שזוהה כבית כנסת בזכות שתי מנורות שצוירו באדום על קירותיו, מנורה שלישית שנחרטה באבן, ושקעים בכל פתח שמפורשים כגומחות למזוזה. הוא שימש כשישים שנה עד שנבנה מעליו ארמון אומיי.

הארמון הזה הוא המבנה העומד המשמעותי ביותר בגן. מזר חשף ארבעה מבני מנהל גדולים מימי שלטונו של אל-ואליד הראשון, שמכסים את כל שטח הגן; רק אחד מהם, מבנה II, מוצג למבקרים. מידותיו כ-80 על 80 מטרים, טבעת של חדרים סביב חצר פתוחה, שנבנתה בחלקה מאבנים שנלקחו מההריסות של הר הבית עצמו, ובמקומות מסוימים התנשאה לשלוש קומות, ובגובה הגג היא חוברה בגשר למסגד אל-אקצא. כנראה שרעידת האדמה של אמצע המאה ה-8 הפילה אותו.

מרכז דוידסון נמצא בתוכו, רובו מתחת לאדמה כדי שלא יפגע בקו הרקיע. הוא נפתח באפריל 2001 ונבנה בלי היתרי בנייה: מבקר עיריית ירושלים קבע ב-2005 שהטענה שהעבודות נכנסות להגדרה של חפירות ארכיאולוגיות חסרת בסיס. בדצמבר 2013 הורה בית משפט לחברה לפיתוח מזרח ירושלים, שבנתה והפעילה אותו, להעביר את הבעלות לחברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי. הסכם שנחתם באוקטובר של אותה שנה היה אמור להעביר את ההפעלה לעמותת אלע"ד, שמפעילה את אתר עיר דוד בסילוואן; המדינה ערערה, ובספטמבר 2014 ביטל בית המשפט את ההסכם, וקבע שאתר בחשיבות כזאת חייב להישאר בידי רשות ציבורית שמשמשת נאמנה של הציבור.

המוזיאון נסגר לשלוש שנים ונפתח מחדש במרץ 2023, אחרי שרשות העתיקות בנתה והרחיבה אותו מחדש במימון קרן ויליאם דוידסון, והחברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי מוכרת היום את הכרטיסים. האולמות מתמקדים במקדש ובמנורה שלו. המוצג המרכזי הוא מטבע של מתתיהו אנטיגונוס השני, המלך החשמונאי האחרון, שיובל ברוך מרשות העתיקות מתאר כתיאור האמנותי הקדום ביותר הידוע של מנורת המקדש, שנעשה 107 שנים לפני חורבן הבית השני.

המחלוקת הארוכה האחרת היא על התפילה. אחרי פסיקה של בית המשפט העליון ב-2003, האזור שליד קשת רובינסון הוכשר לתפילות שאינן מותרות ברחבה המרכזית, ורחבה קבועה של כ-4,480 רגל רבועה, בשם עזרת ישראל, הושלמה ב-25 באוגוסט 2013, עם גישה בכל שעות היממה. התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית ונשות הכותל טוענות בעקביות שזה הסדר סוג ב'. הארכיאולוגים מתנגדים מהצד השני: ברוך כינה תוכנית הרחבה קודמת איום על המקום היחיד שממנו אפשר לראות יחד את נדבכי הכותל, את הרחוב ההרודיאני ואת עדויות החורבן.