הר הבית

מי שאינם מוסלמים מגיעים למתחם בדרך אחת בלבד: הגשר המקורה מעץ שעולה מרחבת הכותל אל שער המוגרבים (בעמוד של iTravelJerusalem עצמו הוא נקרא Moors' Gate), ושם נאמר במפורש שאפשר להיכנס רק דרכו. מתפללים מוסלמים משתמשים בשערים האחרים של החראם, שנפתחים ישירות מהסמטאות של הרובע המוסלמי. משטרת ישראל מפעילה את הבידוק הביטחוני למרגלות הגשר, והתור שם הוא החלק בביקור שלוקח הכי הרבה זמן.

מה שנפתח למעלה מפתיע את מי שמכיר את האתר רק מגלויות. זו לא חצר סביב בניין; זו רמה פתוחה וגדולה, מרוצפת ונטועה, והמבנים פזורים עליה במרחק ניכר זה מזה. כיפת הסלע עומדת על טרסה פנימית מוגבהת שעולים אליה בגרמי מדרגות מתחת לקשתות שעומדות לבדן. מסגד אל-אקצא עם הכיפה הכסופה נמצא בקצה הדרומי, בניין נפרד במרחק כמה דקות הליכה. Discover Islamic Art מונה יותר מ-90 מבני הנצחה בשלושת המפלסים של המתחם: מזרקות, במות תפילה, כיפות, מינבארים ומדרסות ממלוכיות שבנויות בשוליים.

המבנים סגורים מבפנים. iTravelJerusalem מציין שהכניסה למסגדים ולמבנים שעל ההר אסורה, כלומר את כיפת הסלע, את אל-אקצא ואת אולם התפילה התת-קרקעי אל-מרוואני רואים רק מבחוץ. לכן הביקור הוא הליכה על רחבה פתוחה, והעצה הרגילה בעיר העתיקה לגבי כובע ומים נכונה כאן יותר מאשר בסמטאות המקורות שלמטה.

לגבעה שמתחת למתחם אף פעם לא הייתה הצורה הזאת. בריטניקה מתארכת את הצו של הורדוס לבנות מחדש את המקדש ל-20/19 לפנה"ס, ואומרת שהעבודה נמשכה יותר מדור. השחזור של ריטמאייר מתאר מה זה דרש: המדרונות סביב הפסגה מולאו, וכל השטח הורחב לגודלו הנוכחי בתוך ארבע חומות תמך בעובי של כ-15 רגל, כך שראש גבעה משופע הפך למלבן מישורי. לפי התיאור של סמית'סוניאן, גובה חומת התמך כ-100 רגל, והיא בנויה מגושי אבן גיר.

כמעט שום דבר מההנדסה הזאת לא נראה מלמעלה. החומות פונות החוצה ולמטה, ואת נדבכי אבן הגיר העצומים שמתאר סמית'סוניאן רואים מהרחובות שלמטה, לא מהרחבה. זו הסיבה שהאתרים שמסבירים את הרחבה הזאת הכי טוב הם אלה שלמרגלותיה: הכותל המערבי, המנהרות שמאחוריו והגן הארכיאולוגי בירושלים שמתחת לצד הדרומי שלה.

ואז היא נהרסה. בריטניקה מספרת שהמקדש הפך לאפר ב-70 לספירה, כשהמצביא הרומי טיטוס שלח את כוחותיו לדכא את המרד. מהמקדש עצמו לא נשאר דבר מעל פני הקרקע, והמיקום המדויק שלו על הרחבה עדיין שנוי במחלוקת. מה ששרד הוא הקופסה: החומות, המילוי, מבני המשנה המקומרים בקצה הדרומי והשערים האטומים. כל מה שהמבקרים רואים היום מעליה הונח שם בידיים מאוחרות יותר.

שניים מהשערים של הורדוס עדיין נראים בחומה הדרומית מהגן הארכיאולוגי בירושלים שלמטה, אטומים: השער הכפול והשער המשולש, שדרכם עלו עולי הרגל אל המתחם. ארבעת השערים של הכותל המערבי, שנקראים על שם החוקרים מהמאה ה-19 שמצאו אותם (וורן, וילסון, ברקלי ורובינסון), הם אותו סיפור מהצד השני.

• עתיק: ארבע חומות התמך, המילוי שמאחוריהן, הקמרונות שמתחת לקצה הדרומי והשערים ההרודיאניים האטומים
• אומיי: כיפת הסלע ואל-אקצא הראשון, שניהם מסוף המאה ה-7 או מתחילת המאה ה-8
• מאוחר יותר: ציפוי האריחים של הכיפה (עות'מאני), רוב המבנה של אל-אקצא (מהתקופה הפאטמית ואילך), הקשתות, המזרקות והמבנים הממלוכיים שבשוליים
• נעלם: המקדש, שאין הסכמה על מיקומו על הרחבה

כיפת הסלע היא הוותיקה מבין שני המבנים הגדולים, וגם המקורית יותר. כתובת בתוכה מתארכת אותה לשנת 72 להג'רה, 691 או 692 לספירה, בימי הח'ליף האומיי עבד אל-מלכ אבן מרואן. בריטניקה מתארת בסיס מתומן מתחת לכיפת עץ מוזהבת בקוטר של כ-20 מטרים, שמורמת על תוף מעל מעגל של 16 אומנות ועמודים, וחלק מהסלע הקדוש חשוף מתחתיה מאחורי מעקה, עם מדרגות שיורדות למערה טבעית. לפי Discover Islamic Art קוטר הכיפה הפנימית 20.44 מטרים, והיא מבנה העץ הוותיק ביותר מסוגו שעדיין עומד.

החלק החיצוני שלה לא אומיי. פסיפס הזכוכית המקורי שבחוץ לא שרד את החורפים של ירושלים, ולפי Discover Islamic Art הסולטאן סולימאן החליף אותו באריחי קרמיקה בשנים 952 עד 959 להג'רה, 1545 עד 1552. האריחים שעל המבנה היום הם תחליפים מהמאה ה-20 לפי אותה תוכנית. כך גם הזהב: הבולטימור סאן דיווח באפריל 1994 שבשיקום הקודם, ב-1964, השתמשו באלומיניום בצבע זהב, ושהמלך חוסיין של ירדן מכר וילה בלונדון כדי לגייס 6.5 מיליון דולר לעלי זהב של 24 קראט. לפי דיווחים אחרים הסכום היה גבוה יותר, 8.2 מיליון דולר ו-80 קילוגרמים של זהב, והפער מעולם לא יושב בדפוס.

אל-אקצא נבנה מחדש פעמים רבות יותר. Discover Islamic Art מתארך את המסגד הראשון לשנים 65 עד 96 להג'רה, 685 עד 715 לספירה: הבנייה החלה בימי עבד אל-מלכ והסתיימה בימי בנו אל-ואליד. המבנה הנוכחי הוא מלבן של 50 על 80 מטרים, עם שבעה אולמות שנמשכים מצפון לדרום ותשע כניסות. רעידות אדמה הפילו אותו שוב ושוב; הח'ליף הפאטמי אל-זאהר בנה אותו מחדש בשנות ה-30 של המאה ה-11, והמתאר שעומד היום הוא בעיקרו שלו. המחראב שמתחת לכיפת העץ הוא של צלאח א-דין, ומתוארך לשנת 583 להג'רה, 1187 לספירה, השנה שבה כבש מחדש את ירושלים מידי הצלבנים.

האובדן האחרון היה מכוון. ב-21 באוגוסט 1969 הצית אוסטרלי, דניס מייקל רוהאן, את המסגד, והשמיד את המינבר מהמאה ה-12 שנור א-דין הזמין בחלב וצלאח א-דין התקין. מינבר חלופי נבנה בירדן: לפי הבית המלכותי הירדני עצמו, העבודה הוזמנה ב-2002, הושלמה עד יולי 2006 והותקנה בשנה שלאחר מכן. גובהו שישה מטרים ורוחבו 4.5 מטרים, והוא הורכב מ-16,500 חלקים בלי דבק ובלי מסמרים בידי הפקולטה לאמנויות אסלאמיות מסורתיות באוניברסיטת אל-בלקאא, עם אומנים ממצרים, ממרוקו ומטורקיה.

ההסדר שחל על המתחם לא כתוב, ובדרך כלל קוראים לו הסטטוס קוו. לפי בריטניקה, אחרי שישראל כבשה את העיר העתיקה ב-1967 דאג שר הביטחון משה דיין שהווקף האסלאמי ימשיך לנהל את המקום, וזה עוגן בהסכם השלום של ישראל עם ירדן ב-1994. סעיף 9 בהסכם, שהנוסח שלו נמצא בפרויקט Avalon של בית הספר למשפטים של ייל, קובע שישראל מכבדת את התפקיד המיוחד הנוכחי של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות הקדושים למוסלמים בירושלים, ושבמשא ומתן על הסדר הקבע תינתן עדיפות גבוהה לתפקיד ההיסטורי של ירדן. משטרת ישראל שולטת בכניסה ובביטחון; הווקף מנהל את המתחם ביום-יום.

הכלל שנובע מזה, כפי שמנסח אותו Religion Media Centre, הוא שמוסלמים רשאים להתפלל במתחם, ואילו מי שאינם מוסלמים, כולל יהודים, רשאים לבקר בשעות שנקבעו אבל אסור להם להתפלל שם. העמוד של iTravelJerusalem עצמו בוטה יותר ומפרט מה זה אומר בשער: תפילה והשתחוויה אסורות בכל המתחם, שירה אסורה, ואסור להכניס תשמישי קדושה יהודיים, דגלי ישראל וכלי נגינה. התיקים נבדקים.

עד כמה איסור התפילה נאכף היום באמת שנוי במחלוקת, והעמוד הזה לא יעמיד פנים אחרת. ה-Jerusalem Post דיווח ב-21 בינואר 2026 ש-68,429 יהודים עלו למתחם ב-2025, לעומת 56,057 ב-2024, ושהמשטרה החלה להתיר דף תפילה מודפס אחד שהוכן מראש, בעוד סידורים ותפילין נשארו אסורים. השינוי הזה לא כתוב בשום מקום כמדיניות, ומה שקורה ביום מסוים הוא החלטה משטרתית ולא כלל שפורסם.

יש עוד השלכה מעשית אחת. מכיוון שהמתחם מנוהל בידי הווקף ומשטרת ישראל אחראית על הסדר בו, הוא נסגר בלי הודעה מוקדמת: בשישי, בשבת ובחגים מוסלמיים כדבר שבשגרה, ובזמנים אחרים בכל פעם שיש מהומות. על סגירה מודיעים ליד הגשר, לא מראש.

אף ארכיאולוג לא חופר על הר הבית. לפי התיאור של סמית'סוניאן, הווקף אוסר מזה זמן רב חפירות ארכיאולוגיות על הרחבה, שהוא רואה בהן חילול, למעט סקרים אירופיים מוגבלים בסוף המאה ה-19 ועבודה בריטית בין 1938 ל-1942. לכן כל מה שהארכיאולוגיה המודרנית אומרת על המתחם מוסק מהחלק החיצוני שלו: חומות התמך, הרחובות והשערים שמתחת לצד הדרומי ולצד המערבי, והמקורות הכתובים.

היוצא מן הכלל הגיע כפסולת. לפי סמית'סוניאן, ב-1996 הסב הווקף את הקמרונות שנקראים אורוות שלמה, בפינה הדרום-מזרחית, לאולם התפילה אל-מרוואני, וב-1999 עבודות על יציאת חירום חצבו בור באורך של יותר מ-131 רגל ובעומק של כמעט 40 רגל, ומשאיות פינו מאות טונות של עפר. ב-2004 קיבל הארכיאולוג גבריאל ברקאי אישור לחפש בעפר שנזרק, ופרויקט סינון עפר הר הבית שוטף וממיין אותו מאז.

הפרויקט מפרסם בעצמו את הסיכומים השוטפים שלו: 4,742 מתוך 5,210 טונות סוננו, 635,378 ממצאים נאספו, ו-261,749 אנשים השתתפו בסינון, שנעשה בעזרת מתנדבים ולא בידי צוות חפירה. מכיוון שהחומר נגרף בדחפור והוצא מהקשרו, שום דבר שנמצא בו לא יכול להיות מתוארך בוודאות לפי המקום שבו שכב, ואת תוצאות הפרויקט קוראים בהתאם. ועדיין, זה גוף החומר היחיד מהרחבה עצמה שמישהו חקר באופן שיטתי.

המבנה השנוי במחלוקת האחר במתחם הוא שער הרחמים האטום, שער הזהב, בחומה המזרחית מול הר הזיתים. החדר הפנימי שלו היה סגור בצו ישראלי מאז 2003; בפברואר 2019 פתח אותו הווקף מחדש לתפילה, ומשטרת ישראל לא מנעה זאת, רצף אירועים שטיימס אוף ישראל סיקר אז כתבוסה לעמדה הישראלית. גורמים ישראליים אמרו שהעבודות שם פגעו בעתיקות. אף אחד לא הצליח לבדוק.