מגדל דוד

המצודה כפי שהיא עומדת היום היא מימי הביניים ומהתקופה העות'מאנית. הסולטנות הממלוכית הרסה את המבצר הקודם ב-1260, וב-1310 בנה אותו מחדש הסולטאן אל-נאצר מוחמד אבן קלאוון, ונתן למתחם חלק גדול מצורתו הנוכחית. סולימאן המפואר הרחיב אותו בין 1537 ל-1541, האדריכלים שלו תכננו את הכניסה הגדולה עם עמדת תותח מאחוריה, ובמשך ארבע מאות שנה המקום שימש בסיס לחיילים עות'מאנים. חומת העיר שיוצאת ממנו לשני הצדדים היא חלק מאותו מפעל: בריטניקה מתארכת את החומה של סולימאן ל-1538 עד 1540, ולפיה היא נבנתה ברובה על יסודות צלבניים, ביזנטיים, הרודיאניים ובמקומות מסוימים חשמונאיים.

החלק העתיק באמת קטן וקל לעבור לידו בלי לשים לב. הורדוס הוסיף שלושה מגדלים לביצורים בפינה הצפונית-מערבית הפגיעה של הגבעה המערבית, בין 37 ל-34 לפנה"ס: פצאל, הגבוה שבהם, 44 מטרים, על שם האח שהתאבד בשבי; מרים, על שם האישה שהוציא להורג; והיפיקוס, על שם חבר. רק הבסיס של אחד מהשלושה שרד. כשישה עשר נדבכים של גזית הרודיאנית עדיין מתנשאים מפני הקרקע, מוסתרים בחלקם מאחורי חלקלקה מאוחרת, ואבנים קטנות יותר מתקופה מאוחרת נערמו מחדש על השארית.

על השאלה איזה מגדל זה מתווכחים כבר מאה וחמישים שנה. הלל גבע, שחפר במצודה, טען ב-1981 ב-Israel Exploration Journal שזה היפיקוס, זיהוי שכבר הציעו חוקרי המאה ה-19 אדוארד רובינסון וג'יימס טרנר ברקלי. ג'יימס פרגוסון, תומאס לואין, קונרד שיק, ג'ורג' אדם סמית, צ'ארלס וורן וקלוד קונדר עמדו על כך שזה פצאל, בגלל הגודל שלו. השילוט של המוזיאון עצמו לא מכריע, וגם שום דבר שנמצא עד היום.

החפירות ממשיכות להזיז גם את התאריכים המאוחרים. עמית ראם, שניהל עבודות במצודה, מצא ביסודות הביצור המערבי כתובת ערבית מתוארכת עם שמו של אל-מועט'ם עיסא, אחיינו של צלאח א-דין, שהרס את ביצורי ירושלים בסביבות 1212 מתוך ציפייה למתקפה צלבנית שלא הגיעה, וחרט את שמו על כל מגדל. מכיוון שהאבן הזאת שימשה מחדש ביסוד של החומה שמעליה, ביצור שנחשב זמן רב לעבודה צלבנית מהמאה ה-12 הוא בעצם איובי מהמאה ה-13. באותה עונת עבודה תוארך טיט בפחמן 14 יחד עם מכון ויצמן, והמבנה העומד תועד בפוטוגרמטריה.

• חשמונאי: הגבעה המערבית יושבה לראשונה בסביבות 150 לפנה"ס, מאחורי מה שיוסף בן מתתיהו כינה החומה הראשונה
• הרודיאני: שלושה מגדלים מ-37-34 לפנה"ס, בסיס אחד ששרד, וכשישה עשר נדבכים שלו מעל פני הקרקע
• איובי: הביצור המערבי תוארך מחדש לסביבות 1212 לפי כתובת של אל-מועט'ם עיסא
• ממלוכי: נבנה מחדש ב-1310 בימי אל-נאצר מוחמד אבן קלאוון, וזה רוב מה שעומד
• עות'מאני: הורחב ב-1537 עד 1541, הצריח נוסף ב-1635 עד 1655, ומבנה הקישלה נוסף ב-1837

הנוצרים הביזנטים קבעו את השם. הם טעו וחשבו שהגבעה המערבית היא הר ציון, ראו במגדל ההרודיאני ששרד את ארמון דוד, ומהמאה ה-5 קראו לו מגדל דוד, בהשאלה מתוך שיר השירים: "כמגדל דויד צווארך, בנוי לתלפיות, אלף המגן תלוי עליו, כל שלטי הגיבורים". הזיהוי היה שגוי כשנעשה, ומעולם לא היה נכון מאז.

במאה ה-19 השם החליק לצד השני של החצר. הוא נדבק לצריח העות'מאני הבולט בפינה הדרום-מערבית, שהוקם בין 1635 ל-1655, ומאז 1967 הוא חל רשמית על המצודה כולה. כלומר, מה שמצולם ומתויג כמגדל דוד הוא צריח של מסגד, צעיר בכמאה שנה מחומת העיר שסביבו, וצעיר בכשש עשרה מאות וחצי מהמגדל שבשבילו הומצא השם.

בערבית נקרא המקום אל-קלעה, פשוט המצודה, במשך כמעט אלף שנה, וחלק ממנו נקרא בראשית התקופה המוסלמית ובתקופה האיובית מחראב דאוד. מחמוד הווארי, שכתב ב-2010 בכתב העת Present Pasts, קורא את שינוי השם ואת המוזיאון יחד כניכוס. הוא מציין שהחפירות של ס. נ. ג'ונס בתקופת המנדט הבריטי, בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, חשפו את מה שהוא מכנה דוגמה יוצאת דופן לאדריכלות צבאית אסלאמית ומימי הביניים, וטוען שהמוזיאון שנבנה כאן בשנות ה-80 מציג רצף שנמשך מכיבוש העיר בידי דוד ועד הקמת מדינת ישראל, בלי שותפות פלסטינית בתכנון ובביצוע.

הדברים נכתבו על התצוגה שעמדה לפני 2023, ואחת הטענות הספציפיות שלו, שהמקום הוא מוזיאון בלי חפצים שנשען על העתקים ושחזורים, מקבלת מענה חלקי באולמות החדשים, שמציגים ממצאים מהחפירות וחפצים עתיקים. הוויכוח הרחב יותר, על הסיפור של מי המצודה מספרת, לא מוכרע בהוספת חפצים. עדיף למבקרים לדעת שהוויכוח קיים מאשר לגלות אותו אחר כך.

המוזיאון נפתח מחדש ב-1 ביוני 2023, אחרי שש שנות עבודה שלפי טיימס אוף ישראל עלו 50 מיליון דולר, במימון רשימה ארוכה של תורמים, ובהם דיים ויויאן דאפילד דרך קרן קלור ישראל, עיריית ירושלים, משרד ירושלים ומסורת ישראל, משרד המורשת, משרד התיירות, קרן פטריק ולינה דרהי, קרן היסוד, קרן ירושלים ו-American Friends of Museums in Israel.

השינוי הבולט ביותר הוא הכניסה. ביתן כניסה מקורה עומד היום ממש מול שער יפו, ובו הקופה ובית קפה, ונכנסים למוזיאון מגן דוד, הכניסה המערבית בקצה שדרות ממילא, ולא דרך השער הישן שליד רחוב דוד. לפי טיימס אוף ישראל שטח התצוגה אחרי השיפוץ הוא 20,000 מטרים רבועים. במהלך עבודות הבנייה נערכו במצודה חפירות חדשות בפיקוח רשות העתיקות.

בפנים יש עשרה אולמות קבע, שמסודרים כך שאפשר ללכת בכרונולוגיה ולא רק לקרוא אותה. ציר הזמן "חולות הזמן" נפרש על פני שנים עשר מסכים אינטראקטיביים; דגם של ירושלים שנבנה לתערוכה העולמית בווינה ב-1873 שוקם וחזר לתצוגה; קטעי אנימציה נוצרו בידי ארי פולמן ודוד פולונסקי. אילת ליבר מנהלת את המוזיאון מאז 2012, ומעצב התצוגה טל רואיח דה לנג' הסתיר את הטכנולוגיה מהעין, עד כדי כך שלא רואים כבלים.

כרטיס כניסה אחד מכסה הרבה: את תצוגת הקבע, סיורים מודרכים במוזיאון, את החפיר ואת הקישלה, את העלייה למגדל פצאל ואת חצר המצודה, עם מדריך קולי ואוזניות חד-פעמיות שמחלקים בכניסה. מופעי הערב נמכרים בנפרד ולא כלולים בו.

הקישלה היא המבנה הארוך שצמוד לחומת העיר העתיקה ממש מדרום למצודה, והוא עות'מאני: בית סוהר וקסרקטין שנבנו ב-1837, ובתקופת המנדט הבריטי שימשו מתקן מעצר. קרן ירושלים, שמממנת עבודות כאן מאז 1977, מתעדת שהמוזיאון רצה להפוך אותו למרכז חינוכי ושהחפירה הקדימה אותו. היום הוא כלול בכרטיס הכניסה, יחד עם מכלול החפיר, ו-iTravelJerusalem מתאר אותו כפתוח לביקורים עצמאיים בפעם הראשונה.

מה שמתחתיו הוא הסיבה שהוא חשוב. רשות העתיקות חפרה את הקישלה ב-1999, ומ-2002 תמכה קרן ירושלים בחפירה של מה שהיא מכנה מה שנחשב למתחם הארמון של הורדוס הגדול, שנבנה בסביבות 23 לפנה"ס. ההסתייגות הזאת היא רמת הביטחון הנכונה להיכנס איתה לחדר: הזיהוי נשען על קירות, מפלסים ומיקום, ולא על כתובת שנוקבת בשמו של מישהו. המסלול מציג גם קטע חומה שמיוחס לחזקיהו מתקופת הבית הראשון, סדנה יהודית מימי הביניים, הביצור העות'מאני ותאי המעצר מתקופת המנדט.

חצר המצודה שמעל היא בעצמה גן ארכיאולוגי. הגן הארכיאולוגי על שם אליאס סוראסקי צמח מחפירות במימון הקרן, והשרידים שעומדים בחצר תחת כיפת השמיים נמשכים כ-2,700 שנה אחורה. בין הדגמים שמוצגים לאורך מסלול החצר יש דגם גדול ומפורט של ירושלים במאה ה-19, שמוצג בתוך בור מים בן כ-1,500 שנה.

כרטיס הכניסה כולל את העלייה למגדל פצאל, ששירות התיירות של העיר מתאר כנוף של 360 מעלות על ירושלים. לרוב האנשים זה שיא הביקור: משם העיר העתיקה מפסיקה להיות מבוך של סמטאות והופכת לתוכנית, עם כיפות כנסיית הקבר, כיפת הסלע, החומות והר הזיתים ממוקמים זה ביחס לזה, כפי ששום הליכה בגובה הרחוב לא מצליחה.

התשובה לגבי נגישות כנה, אבל יש לה גבול, והגבול הוא הגג. שתי מעליות נפתחו בדצמבר 2022: מעלית זכוכית בחצר הפנימית שמעלה את המבקרים ממפלס התצוגה הראשי בלי לגעת באבנים העתיקות, ומעלית פנימית ליד הכניסה הראשית שמשרתת את האולמות העליונים. את שתיהן תכנן משרד קימל אשכולות אדריכלים בהובלת יותם כהן-שגיא, ואישרה אותן רשות העתיקות, שמנהלת המוזיאון תיארה כשמרנית מאוד לגבי איך שכל התערבות נראית. בזכותן המוזיאון מתאר את עצמו כנגיש כמעט לגמרי.

מעלית שלישית, שהייתה אמורה להגיע לנקודת התצפית הגבוהה ביותר במצודה, לא אושרה. לכן הקטע האחרון עד גג המגדל הוא מדרגות, והמוזיאון הזמין כלי צפייה של 360 מעלות למבקרים שלא יכולים לעלות בהן. כדאי לדעת בתור הקשר: אתרים היסטוריים פטורים מחוק הנגישות בישראל, כך ששום חלק מהעבודה הזאת לא היה חובה חוקית. מי שיש לו שאלת נגישות ספציפית עדיף שיתקשר לקו הנגישות שפורסם לפני ההזמנה, ולא יגלה את התשובה למרגלות המדרגות.