כנסיית הקבר

משמורת ארץ הקודש, הגוף הפרנציסקני שאחראי על החלק הקתולי, מפרסמת את השעות בשני מקומות, והם לא ממש תואמים. בעמוד האתר הקדוש שלה, שעות הקיץ, מאפריל עד ספטמבר, הן 5:00 עד 21:00 בכל יום, ובספטמבר הסגירה ב-20:30; בחורף 4:00 עד 19:00. ברשימה של מרכז המידע הנוצרי שלה בשער יפו, שעודכנה ב-7 באוגוסט 2026, שעות הקיץ הן 5:00 עד 20:45, ובאוקטובר הסגירה ב-20:00; בחורף 4:00 עד 19:00, ובמרץ הסגירה ב-19:30. שני המקורות הם של המשמורת, אבל הרשימה של מרכז המידע מתעדכנת לעיתים קרובות יותר.

שעת הפתיחה זזה לא בגלל העונה אלא בגלל השעון. לפי המשמורת, בתוך הכנסייה תמיד משתמשים בשעון חורף, כי הכללים המוסכמים לא מתירים לעבור לשעון קיץ, ולכן בקיץ התפילות מתקיימות שעה מאוחר יותר לפי השעון של המבקרים מהשעות שבלוח הזמנים של הכנסייה עצמה. הדלתות נפתחות ב-4:00 לפי השעון הפנימי הזה כל השנה. בקיץ זה 5:00 בחוץ.

שעת הסגירה בערב נקבעת במשא ומתן ולא בתקנון: העדות הסכימו על 7:00 בערב בין אוקטובר למרץ ועל 9:00 בערב בין אפריל לספטמבר, כשכל אחד מהשמשים נוכח וקובע מי פותח למחרת בבוקר. בימי חג כל זה לא חל, ובשבוע הקדוש הכל מתהפך לגמרי. המועד הקבוע היחיד ששווה לתפוס הוא התהלוכה הפרנציסקנית, שיוצאת מקפלת הסקרמנט הקדוש ב-17:00 בקיץ וב-16:00 בחורף ועוברת בין ארבע עשרה תחנות.

לפני שהקרקע מתחת לכנסייה הייתה משהו אחר, היא הייתה אזור תעשייה. מחצבה פעלה כאן בערך מהמאה ה-8 עד המאה ה-1 לפנה"ס, וחצבו בה אבן גיר מסוג מלכה לבנייה בתוך החומות; כשנזנחה, השתמשו בשקעים לערוגות ירקות, ובקירות המחצבה נחצבו קברי משפחה. לפי הקריאה הזאת, הגולגותא הייתה גבעה של סלע שלא נחצב מעל המחצבה, מחוץ לעיר ולצד דרך. היא לא נשארה בחוץ: המשמורת מתארכת את הרחבת החומות לצפון-מערב בידי הורדוס אגריפס ל-41 עד 42 לספירה, וההרחבה הזאת הכניסה את המחצבה ואת הקברים שבה לתוך העיר הבנויה.

אחרי המרד הקימה איליה קפיטולינה, הקולוניה של אדריאנוס, מבנה פולחן במקום, על סוללה שאטמה את הקרקע הקדומה. מה בדיוק עמד שם באמת לא ברור: אוסביוס מדבר על מקדש לונוס, הירונימוס רומז לשלישייה הקפיטולינית, והארכיאולוגים שעובדים שם היום מדווחים שהשטח מימי אדריאנוס קטן יותר ממה שהציע וירג'יליו קורבו, ושקשה לראות בו את הקפיטוליום. ב-324 עד 325 החל הבישוף מקריוס להרוס אותו לבקשת קונסטנטינוס, והגבעה נחצבה מסביב לחדר הקבורה.

האדריכלים של קונסטנטינוס בנו מתחם ולא כנסייה: בזיליקה בת חמישה אולמות, המרטיריון, שנפתחה אל הקרדו, חצר מוקפת עמודים שבפינתה סלע הגולגותא, ומאחוריה רוטונדת האנסטסיס, עם הקבר במרכזה. המתחם נחנך ב-13 בספטמבר 335. מכאן והלאה זה רצף של אובדנים. צבא פרס שרף אותו ב-614. הח'ליף אל-חאכם הורה להחריב אותו ב-1009, וההריסה הייתה כמעט מוחלטת: רק החלקים התחתונים של הרוטונדה, שהיו קבורים באדמה, שרדו. כסף ביזנטי בנה אותו מחדש עד 1048, בתוכנית מצומצמת. אחר כך הצלבנים קירו את החצר ואספו את המקומות הקדושים הנפרדים לכנסייה האחת שעומדת כאן היום, שהושלמה ב-1149.

לא פעם מתארים את הכנסייה כבניין מהמאה ה-4, אבל כמעט שום דבר ממה שרואים לא משם. המעטפת היא רומנסקית צלבנית: החזית עם שתי הדלתות, שמהן רק השמאלית נפתחת כבר מאות שנים, מגדל הפעמונים מ-1172, המעבר ההיקפי והקפלות שלו, קפלת הלנה הקדושה. הרוטונדה שומרת על התוכנית של קונסטנטינוס ועל חלק מהבנייה התחתונה, אבל העמודים המסיביים שהמבקרים עוברים ביניהם החליפו את המקוריים, והכותרות שלהם הן עבודה מודרנית בסגנון ביזנטי של המאה ה-5.

האדיקולה, הבית הקטן מהשיש שמעל הקבר, בכלל לא עתיקה. שריפה ב-1808 הפילה את כיפת הרוטונדה והרסה את החלק החיצוני של המקדש, והיוונים האורתודוקסים בנו את שתיהן מחדש ב-1809 עד 1810 לפי תכנון של ניקולאוס קומננוס ממיטילני, בסגנון הבארוק העות'מאני של אותה תקופה. זה המבנה, ולא מבנה מהמאה ה-4, שכיפת הבצל שלו מופיעה בכל צילום. אבן המשיחה, ממש בכניסה, הגיעה מאותו שחזור, והמסורת שקשורה אליה מתועדת רק מ-1288.

במאה ה-20 המקדש כמעט אבד. אחרי רעידת האדמה של 1927 חיזקו הבריטים את הכנסייה בברזל ובעץ, ומ-1947 האדיקולה עצמה הוחזקה בכלוב חיצוני של קורות ברזל, שנשאר במקומו שבעה עשורים, כי לפי הסטטוס קוו אף עדה לא יכלה לאשר את התיקון לבד. הוא הוסר רק ב-2016, אחרי שרשות העתיקות הכריזה שהמקדש לא בטוח: צוות מהאוניברסיטה הטכנית הלאומית של אתונה בראשות אנטוניה מורופולו פירק אותו והרכיב אותו מחדש עם ברגי טיטניום, ועבד בלילות כדי שהצליינים יוכלו להמשיך להגיע. לפי הגרדיאן העלות הייתה ארבעה מיליון דולר, רובה בפיקוח World Monuments Fund, והצוות מנה כחמישים מומחים. טיט שנדגם כשהורם לוח הקבורה באוקטובר 2016 תוארך לסביבות 345 לספירה, וזה ממקם את המקדש במאה של קונסטנטינוס ולא במאה של הצלבנים.

• עתיק: סלע הגולגותא, שמתנשא כ-5 מטרים בתוך הכנסייה ונראה מאחורי זכוכית, וחדר הקבורה החצוב בסלע שבתוך האדיקולה
• צלבני: החזית והלונטות שלה, מגדל הפעמונים מ-1172, הקפלות במעבר ההיקפי, קפלת הלנה הקדושה, הקתוליקון
• המאה ה-19: האדיקולה ואבן המשיחה, שתיהן מהבנייה מחדש ב-1809 עד 1810 אחרי השריפה
• מודרני: הכיפה שמעל האדיקולה, שנחשפה ב-2 בינואר 1997, הפסיפסים בכיפת הקתוליקון, השירותים, והרצפה שמונחת עכשיו מחדש

ההסדר שחל על הכנסייה נקרא הסטטוס קוו, והוא פחות הסכם ויותר הקפאה. המשמורת מתארכת את הכרזתו ל-1852, כשהסולטאן פרסם צו status quo nunc שקיבע את הזכויות בדיוק כפי שהיו אז, ובעיקר כפי שהיוונים דרשו; מקורות אחרים מייחסים את ההבנה לפירמאן מ-1757. אין נוסח רשמי אחד, וזו אחת הסיבות שמחלוקות נמשכות זמן רב: בהיעדרו, כך מציינת המשמורת, צריך להסתמך על רשימות פרטיות, והמצב המשפטי נשאר מבולבל.

בפועל, כל דבר בחלל משותף צריך הסכמה של כל מי שיש לו זכויות שם. הדוגמה המוכרת ביותר היא סולם עץ שנשען על כרכוב מתחת לחלון בקומה השנייה של החזית, ונמצא שם לפחות מאז שנות ה-1720; התיאור המוקדם ביותר שלו הוא תחריט של הנזיר הפרנציסקני אלזאר הורן, שהמשמורת מתארכת ל-1728. אפילו הבעלות עליו שנויה במחלוקת: לפי הגרסה המקובלת הוא שייך לארמנים, שיש להם זכות גישה לכרכוב הזה, ואילו הסופר הישראלי עמוס עלון טען ב-1995 שהוא של היוונים. איש לא מזיז אותו.

המפתחות הם השריד השני. אחרי שהחוורזמים בזזו את העיר ב-1244, התחייב הסולטאן איוב שהם יופקדו בידי שתי משפחות מוסלמיות שיפתחו את הכנסייה לצליינים, ומשפחות ג'ודה ונוסייבה עושות זאת מאז. המשמורת מבחינה בין שתי צורות של הטקס: פתיחה פשוטה, שבה השמש שתורו פותח לבדו כנף אחת של הדלת, ופתיחה חגיגית, שבה הוא פותח את הכנף השמאלית והשוער המוסלמי את הימנית.

ההסדר עמיד, אבל לא שקט. ב-25 בפברואר 2018 סגרו שלוש העדות את הכנסייה לזמן בלתי מוגבל במחאה על הצעת חוק בכנסת בעניין מכירת אדמות של כנסיות ועל מדיניות מיסוי של העירייה, וועדת השרים דחתה את הצעת החוק באותו יום. ביום ראשון של הדקלים 2026 מנעה המשטרה מהפטריארך הלטיני להיכנס כדי לחגוג מיסה, במה שלשכתו כינתה ההדרה הראשונה מסוגה מזה מאות שנים. ההחלטה בוטלה למחרת בבוקר.

את רצפת הבזיליקה מניחה מחדש קרן Fondazione Centro Conservazione e Restauro La Venaria Reale מטורינו, ואת החפירה הארכיאולוגית שנלווית לעבודה מנהלת המחלקה לעתיקות של אוניברסיטת ספיינצה ברומא, בראשות פרנצ'סקה רומנה סטסולה. החפירה החלה במאי 2022, והיא נמשכת יומם ולילה בקטעים, כך שהתפילות ומסלולי הצליינים אף פעם לא נחסמים כולם בבת אחת: קודם האגף הצפוני, אחר כך הרוטונדה, ואחר כך המעבר ההיקפי ואזור הכניסה.

המחצבה צצה בכל מקום. בחלק הדרומי של הרוטונדה חשפו החופרים את דופן המחצבה עצמה, בעומק שנע בין כמה סנטימטרים ליותר משני מטרים, ועדיין אפשר לזהות בה סימני יתדות וחריצים שנחצבו כדי לעקור גושי אבן. יסודות רומיים יושבים ישר על הסלע הזה, והם מיוחסים לעבודות שאדריאנוס קידם כאן; נשארו מהם רק כמה נדבכים, ובמקומות מסוימים הם שרופים. את רובם כבר ראה שארל קואסנון ב-1974, אבל לוח הבטון שנוצק מעל התעלה ההיא הורם, כדי שאפשר יהיה לקרוא את כל השטח יחד.

מתחת לאדיקולה מהמאה ה-19 מצא הצוות את המבנה המונומנטלי הראשון שנבנה סביב הקבר: ריצוף עגול ומעובד בקפידה משיש בשימוש חוזר, שמקיף את הקבר כולו ותואם את התוכנית שבתיאורים העתיקים ביותר של המקדש. ההודעה של המשמורת מ-2024 משחזרת מקדש עגול וקטן עם חדר כניסה שעולים אליו בשלוש מדרגות, מוקף שנים עשר עמודים. שני ממצאים קטנים יותר שכדאי להכיר: שתי לבנים שבורות עם חותמת הלגיון העשירי פרטנסיס, ואבן המשיחה עצמה, שהורמה, שוקמה בידי דניאלה רוסו מקרן ונריה ריאלה והוחזרה למקומה; כך התברר שבימי הביניים היא שכבה קרוב למקום שבו היא נמצאת היום. שום דבר מזה לא מכריע שאלה תאולוגית, והחופרים לא טוענים שכן.

נכנסים לכנסייה מחצר קטנה, הרחבה (פרוויס), שיורדים אליה בכמה מדרגות מסמטת השוק של שוק א-דבאע'ה. רק הדלת השמאלית נפתחת. מיד בפנים נמצאת אבן המשיחה, ומיד מימין, במקום שקל לעבור לידו בלי לשים לב, מדרגות צרות ותלולות שעולות לגולגותא. זו הטעות הנפוצה ביותר כאן: אנשים הולכים ישר לקבר ולא עולים אף פעם אל הסלע שבשבילו באו.

הגולגותא שבראש המדרגות מחולקת לשניים. בקפלה היוונית האורתודוקסית משמאל המזבח עומד מעל הסלע, ומתחתיו דיסקית כסף עם פתח שדרכו אפשר לגעת בסלע. בקפלה הלטינית מימין יש מזבח מברונזה מוכספת, מתנה של הדוכס הגדול פרדיננדו דה מדיצ'י מ-1588, ובתקרה הקמורה פסיפס של העלייה השמימה מהמאה ה-12, אחד הפריטים המעטים מהעיטור הצלבני שעדיין נמצאים במקומם.

משמאל לכניסה נמצאות הרוטונדה והאדיקולה. ביום היוונים האורתודוקסים מסדירים את הכניסה, והצליינים נכנסים כמה בכל פעם, דרך קפלת המלאך ואז דרך דלת שיש נמוכה אל חדר הקבורה, שבו תלויות מהתקרה ארבעים ושלוש מנורות נדר. מאחורי האדיקולה נמצאים המזבח הקופטי, ובאפסיס המערבי קבר הפיר שהמסורת מייחסת ליוסף איש הרמתיים, הפינה השקטה ביותר בבניין. מהמעבר ההיקפי המזרחי יורדות מדרגות ארוכות לקפלת הלנה הקדושה של הארמנים, ועוד מדרגות ממשיכות לקפלת מציאת הצלב החצובה בסלע, שבתקרה שלה רואים סימני כלים מימי המחצבה.