חמת גדר

עמוד המעיינות של המפעיל מונה חמישה מעיינות בחמת גדר: ארבעה מינרליים ועשירים בגופרית, ואחד של מים מתוקים. הערך בוויקיפדיה העברית, שמביא את התיאור המלא ביותר שפורסם על ההידרולוגיה, מציין את שמותיהם ואת הטמפרטורות שלהם, והנקודה החשובה למבקרים היא שהחם ביותר אינו זה שתשבו בו. עין אל-מקלה, שנקרא גם 'המחבת', מגיע ל-52 מעלות והזין את בית המרחץ הרומי; הבריכות המודרניות מתמלאות מעין בלזם, 'מעיין הבושם', שקריר יותר, 40.6 עד 42 מעלות, ונותן הרבה יותר מים: 500 עד 700 מטר מעוקב בשעה.

החום אינו וולקני. אלה מעיינות שבר, שפורצים לאורך שבר משני של הירמוך בתוך בקע הירדן, ולפי ההערכה המים עולים מעומק של שני קילומטרים או יותר, שם הסלע פשוט חם. אותו מנגנון מזין את חמת טבריה, צפונה לאורך האגם.

מעבר לחום ולמינרלים, התיאור העברי מוסיף תכונה שהמפעיל לא מזכיר: רדיואקטיביות מדידה, מאיזוטופים של רדיום ורדון שמומסים מאורניום בסלע שבעומק. הטענות הבריאותיות בעמודי המפעיל הן של המפעיל עצמו. העצה המעשית שלו חד-משמעית יותר: הרחצה לא מתאימה לאנשים עם בעיות לב או לחץ דם, לנשים בהריון ולמי שמחלים משבץ, וצריך להתייעץ קודם עם רופא.

• עין אל-מקלה (חמת גדר 1): עד 52°C, החם ביותר, שימש את המרחצאות הרומיים
• עין בלזם או עין אל-ג'רב (חמת גדר 2): 40.6 עד 42°C, 500 עד 700 מטר מעוקב בשעה, ממלא את הבריכות המודרניות
• עין א-ריח (חמת גדר 3): כ-37°C, סגור למבקרים, ומעליו בית מרחץ עות'מאני
• עין סח'נה (חמת גדר 4): כ-28°C, משמש לבריכות דגים
• עין בולוס: כ-25°C, מים מתוקים, לשתייה

הבנייה התחילה במאה ה-2 לספירה בידי הלגיון העשירי, שחנה בגדרה, עיר הדקאפוליס שעל הרכס במרחק 4 ק"מ, במקום שבו נמצאת היום אום קייס שבירדן. כתובת באתר מזכירה את הקיסר אנטונינוס פיוס, ששלט בין 138 ל-161. לפי התיאור של משרד החוץ, המרחצאות נעשו פופולריים רק מאוחר יותר, בתקופה הביזנטית, במאות ה-5 וה-6.

התוכנית ברורה בשטח. לפי משרד החוץ, המתחם משתרע על יותר מ-500 מטר רבוע, ומגיעים אליו מצפון ברחוב מרוצף ברוחב 12 מטר. כל בריכה הייתה באולם משלה, והאולמות היו מחוברים כך שהמתרחץ יכול היה להתקדם בהדרגה אל המים החמים ביותר. מזרקות השיש שהקיפו את הבריכה הקרירה הארוכה נמצאו כולן שבורות ומושחתות, והחופרים ייחסו זאת למתנגדי הצלמים.

הכתובות הן הסיבה שמצטטים את המקום כל כך הרבה. עשרות כתובות ביוונית וכמה בערבית שובצו ברצפות ובקירות. השיר של אודוקיה, על לוח שיש של 1.81 על 0.71 מטר, משבח את המעיין שהוא מכנה קליבנוס ומונה 16 חלקים של המתחם, 14 מהם בשמם: מהיגיאה, אלת הבריאות האלילית, ועד אליהו הקדוש, נזירה ופטריארך. אלילי ונוצרי באותה רשימה, על אותו קיר, במאה ה-5.

הטקסט המפורסם השני הוא אומיי, באותו אולם, ומתעד תיקונים שנעשו בימי הח'ליף מועאויה בהוראת המושל המקומי: ויקיפדיה העברית מתארכת אותו ל-5 בדצמבר 662, והערך האנגלי מציין את השיקום ב-663. אנטונינוס מפלקנטיה, צליין שהגיע ב-570, תיאר בריכה למצורעים שהחופרים זיהו אחר כך בשטח. במאה ה-10 כבר כתב אל-מוקדסי בלשון עבר: אנשי טבריה, כך דיווח, אומרים שפעם הקיפו את המים מבנים, כל אחד מהם למחלה אחרת.

החפירה הראשונה לא הייתה של המרחצאות. ב-1932 חפר אלעזר סוקניק את בית הכנסת שעל התל שמדרום להם: אולם כמעט ריבועי, 13.90 על 13 מטר, שפונה לירושלים, עם אפסיס בקיר הדרומי ובימה מוגבהת לפניו. ברצפת הפסיפס שלו היו שטיחים גאומטריים וצמחיים, וזה שלפני הבימה מוקף בשני ברושים ושני אריות סביב כתובת הקדשה בתוך זר, שמסתיימת במילים: 'מלך העולם ישים את הברכה במעשיהם. אמן. אמן. סלה.' התאריך לא הוכרע: משרד החוץ מתארך את המבנה למאה ה-5 או ה-6, הערך בוויקיפדיה האנגלית למאה ה-5 והערך העברי למאה ה-4. מכל מקום, החלק הטוב ביותר של הרצפה לא נמצא כאן; החלק העליון שלה, משוחזר, מוצב באולם הכניסה של בית המשפט העליון בירושלים.

חפירת מתחם המרחצאות עצמו התחילה ב-1979, בניהולם של יזהר הירשפלד וגיורא סולר, מטעם האוניברסיטה העברית, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה ורשות העתיקות, ונמשכה שבע עונות. לדעת הירשפלד עצמו, עוד הרבה קבור באדמה, כולל שער הכניסה הראשי. לפי משרד החוץ, המבנים שנחשפו שוחזרו ונפתחו למבקרים; האתר הנוכחי של המפעיל לא מתאר אותם, לא מפרסם להם שעות ולא מתמחר אותם בנפרד, ולכן כדאי לברר בקופה מה פתוח להליכה ביום הביקור.

החפירות נמשכו גם בהיקף קטן יותר: ב-2001 חפר משה הרטל, מטעם רשות העתיקות, 400 מטר רבוע ממזרח לבריכה החמה של עין אל-ג'רב, ומצא ארבע שכבות מהמאה ה-4 ועד מתחם שנהרס ברעידת האדמה של 1033, שאותו פירש כחדרי הלבשה או עיסוי. שני בתי מרחץ מאוחרים חותמים את הרצף, ואף אחד מהם לא בשימוש: החמאם העות'מאני מבזלת מעל עין א-ריח, היום בלי גג וסגור, ובית מרחץ לא גמור מהמאה ה-20 שננטש בסבך הסמוך.

• עתיק ועומד: אולמות המרחצאות, הבריכות שלהם ומערכת המים מאבן ומעופרת, שנחפרו מ-1979 ונשתמרו במקומות לגובה של כמה מטרים
• עתיק וחפור, על התל: תוכנית בית הכנסת, האפסיס והבימה שלו
• עתיק אבל לא כאן: החלק הטוב ביותר של פסיפס בית הכנסת, משוחזר ומוצב בבית המשפט העליון בירושלים
• עות'מאני והרוס: החמאם מבזלת מעל עין א-ריח, סגור
• מהמאה ה-20 ונטוש: בית המרחץ המודרני הלא גמור בסבך
• מודרני לגמרי: כל בריכה שהמבקרים באמת טובלים בה, חוות התנינים, המלון, המסעדות והחניון

לפני 1949 היו המעיינות שייכים לאל-חמה, כפר ערבי פלסטיני על בליטה צרה בעמק הירמוך, עם סוריה מצפון ועבר הירדן מדרום וממזרח. הייתה לו רכבת: מסילת עמק יזרעאל נפתחה ב-1905 ועברה מחיפה דרך צמח ואל-חמה אל מסילת החג'אז בדרעא, ובניין התחנה עדיין עומד, עם גשרים מעל הירמוך ומנהרות קצרות שנראים מהכביש מזרחה. מי פיתח מחדש את המעיינות בתקופת המנדט מתועד בשתי גרסאות: לפי התיאור האנגלי, איש עסקים לבנוני, סולימאן נאסיף, שקיבל זיכיון ב-1936, ולפי התיאור העברי, סולימאן נדיף ביי, שחכר את הקרקע בשנות ה-20.

בליל 16-17 ביוני 1946 פוצץ הפלמ"ח 11 גשרים ברחבי הארץ. אחד מהם היה גשר אל-חמה מעל הירמוך, באורך 130 מטר, אז הארוך בארץ. הוא לא נבנה מחדש.

לפי הסכם שביתת הנשק של 1949 נכלל העמק באזור המפורז בין ישראל לסוריה, וסעיף הפירוז נוסח בצורה מעורפלת מספיק כדי שכל צד יפרש אותו בדרכו. סעיף 5 הגן רשמית על תושבי הכפר ועל רכושם, אבל ישראל רצתה ש-2,200 התושבים הפלסטינים של האזור יועברו לסוריה, ולפי התיאור של ואליד ח'אלדי הם גורשו במהלך השנים שאחר כך. ב-4 באפריל 1951 שלחה ישראל סיור של שני כלי רכב, שחייליו לבשו מדי שוטרים כי לחיילים אסור היה להיכנס לאזור, כדי להפגין ריבונות. הסורים פתחו באש ושבעה חיילים ישראלים נהרגו.

ישראל כבשה את האזור במלחמת ששת הימים ב-1967 והחלה לבנות מרחצאות חדשים, אבל הגבול נשאר חם. ב-2 במאי 1969 חצו שתי חוליות את הירמוך מירדן לפני עלות השחר, נלחמו בפלוגת גולני שהחזיקה במוצב ופוצצו את בית המרחץ שהושלם זה עתה. אתר הנופש נפתח לבסוף ביולי 1977, באיחור של שנים, בידי שלושה קיבוצים מדרום רמת הגולן: מבוא חמה, כפר חרוב ואפיק. המנהלת הראשונה שלו, מ-1976 עד 1979, הייתה פמלה טרנטר ממבוא חמה, שהגיעה מבריטניה עם קבוצה של תנועת הבונים במלחמת יום הכיפורים. קיבוץ מיצר הצטרף מאוחר יותר, ולפי התיאור העברי, נכון ל-2017 ארבעתם ניהלו את המקום, על פני כ-150 דונם.

החווה הוקמה ב-1981, כשחברי קיבוץ מבוא חמה הוסיפו למעיינות חוות תנינים לתיירים. היא התחילה עם כמה עשרות אליגטורים אמריקאיים שהובאו מפלורידה. אחריהם הגיעו תניני יאור מאפריקה וקיימנים מדרום אמריקה, וב-1996 הגיעו מהודו עוד שני מינים, הגביאל ותנין המים המלוחים.

לשאלה כמה בעלי חיים יש שם היום יש שלוש תשובות שפורסמו, ואין למבקר דרך להכריע ביניהן. לפי העמוד של המפעיל עצמו, ב-2007 היו בחווה כ-80 תניניים, והיום יש בה כ-40, משלושה סוגים. הערך בוויקיפדיה העברית מדבר על כ-120 ומכנה אותה חוות התניניים הגדולה במזרח התיכון. הערך האנגלי מדבר על כ-200, ומסמן את המשפט הזה כחסר מקור.

החווה בנויה ממערך של בריכות מגודרות, שמחולקות לפי מינים וחלקן מעורבות, ומעליהן מעבר שממנו צופים בבעלי החיים ממרחק. לאליגטורים יש הבריכה הגדולה ביותר, ומעליה מרפסת מוצלת והסברים בעברית ובאנגלית. ההאכלה נמשכת ממאי עד נובמבר. בחורף בעלי החיים מאטים את חילוף החומרים ולא מאכילים אותם בכלל, כך שביקור בינואר הוא ביקור בחצר של זוחלים שלא זזים. גם שעות הפעילות של החווה קצרות משל הפארק: שני עד שבת, 9:00-16:00.

במרכז נמצאת הבריכה התרמו-מינרלית הטבעית, שהמים נובעים בה כל השנה. מהמקור זורמים המים לאזור מקורה, שבו מיטות ג'קוזי טבולות בנויות סביב עמוד מרכזי, ומשם לבריכה הפתוחה הגדולה, עם תותחי מים שמכוונים לצוואר ולכתפיים, נקודות ג'קוזי לאורך הקיר ואגם בועות. הספלאש הוא המשקל הנגדי: בריכה קרה של מים מתוקים עם מגלשה ספירלית בגובה 10 מטר, שפתוחה בעונה ומיועדת לגילאי 10 ומעלה.

מחירי הכניסה מחולקים לשלוש דרגות לפי היום בשבוע: הכי זול בימים שני עד רביעי והכי יקר בשישי, בחגים ובחול המועד, עם הנחות לגמלאים, לבעלי מוגבלות ולחיילים בהצגת תעודה. ילדים עד גובה מטר נכנסים בחינם. החניה בחינם, והפארק סגור בימי ראשון.

לשני דברים מעבר לבריכות יש תנאים משלהם. ספא וילג', מלון בוטיק של 31 סוויטות שנפתח ב-2001, מציע בריכות, ג'קוזי, סאונות וחדרי טיפולים משלו, וחבילות היום שלו מתומחרות בנפרד; המחירון בעברית מגביל אותו למבוגרים מגיל 18, והעמוד האנגלי הישן יותר אומר 16, לכן בדקו מה תקף לפני שאתם מזמינים לבני נוער. כפר האוהלים הוא הדרך הזולה ללון, עם אוהלים ממוזגים לעד חמישה אנשים ומזרנים, אבל בלי מצעים.

פרשה אחת מהשנים האחרונות מסבירה את השלטים על תקני המים. בנובמבר 2005 ושוב באפריל 2006 הורה רופא המחוז הצפוני של משרד הבריאות לסגור את המרחצאות אחרי בדיקות מים. המפעיל פנה לבית משפט השלום בנצרת וטען שהתקן לאתר תרמו-מינרלי הוא התקן לחופי רחצה בים, ולא התקן לבריכות מים מתוקים. בית המשפט קיבל את הטענה בשתי הפעמים.