מוזיאון קיסריה בשדות ים

אהרון וגמן גדל בחיפה, עבר בתנועות הנוער העובד והמחנות העולים, והצטרף לשדות ים כשנה אחרי שהקבוצה נוסדה. כשעשרה חברים עלו לתפוס את הקרקע בקיסריה ב-2 במאי 1940, הוא היה אחד מהם. דברי הזיכרון שכתב עליו אשר עובדיה מאוניברסיטת תל אביב מתארים את התנאים בפשטות: הקיבוץ הגיע בלי אדמה, בלי מים, בלי תחבורה ובלי תקציב התיישבות.

הדרך שלו לארכיאולוגיה הייתה עקיפה. שלטונות המנדט, כותב עובדיה, רצו לסכל את ההתיישבות היהודית בקיסריה, והשתמשו בחוקי העתיקות כדי לחסום את הבנייה שהייתה הופכת מחנה אוהלים לכפר קבע. וגמן לא בא לחפור. הוא בא לבנות יישוב. המסקנה שהסיק מההתנגשות הייתה שאי אפשר לבנות יישוב חדש באתר היסטורי ולהתעלם מהשרידים שמונחים בכל פינה במחנה, בשדות ובקרקעית הים.

אז הוא אסף, מהרגע שהגיע, והמשיך לאסוף כל חייו. הוא בדק וחקר כל פריט בעצמו, בסבלנות, בעזרת ספרים ובהתייעצות עם ארכיאולוגים ואנשי אקדמיה, ועשה את זה אחרי שעות העבודה. רוב עבודת המיון, הקטלוג והתצוגה במוזיאון הייתה שלו, בערבים ולפעמים עד מאוחר בלילה. בדברי הזיכרון של יהודה רותם נשמרה הבדיחה של וגמן מהתקופה שבה היה גזבר הקיבוץ: אחרי יום של מרדף אחרי כסף חדש, בערב הוא נרגע עם כסף ישן, המטבעות העתיקים.

לא הייתה לו הכשרה פורמלית, ובכל זאת מומחים מהאקדמיה הכירו בכך שהוא מכיר את קיסריה ואת העתיקות שלה לעומק. הוא השתתף בחפירות חשובות באתר, הפך לכתובת הקבועה של ארכיאולוגים וסטודנטים שעבדו בו, ובזכות הקשרים האלה הכניס לאוסף פריטים נוספים. מבנה המוזיאון הצנוע הוקם בעזרת מענקים שגייס ממוסדות שונים ובכסף של הקיבוץ.

ספר הזיכרון מ-1999 ישיר במיוחד בשאלה איך האוסף נוצר, והתשובה מציירת דיוקן של קיבוץ ולא של מוזיאון. חברים שעבדו בבניין ובשדות מסרו כל מה שיצא מהאדמה בקיסריה. הדייגים מסרו את כדי החרס שעלו ברשתות שלהם, שאותן גררו ברחבי מזרח הים התיכון ולא רק מול החוף הזה. כך, לפי הספר, הצטבר אוסף הכדים של המוזיאון.

מקור שני היה רכישה. בסכומים הקטנים שקופת הקיבוץ יכלה להקצות, וגמן קנה פריטים מתושבים ערבים באזור ומאחרים. אף מוזיאון לא היה בונה היום תיעוד מקור כזה, והעמוד הזה לא מעמיד פנים אחרת: זה אוסף שנוצר בשנות ה-40 וה-50 בידי יישוב שעומד על גבי עיר רומית, תחת משטר עתיקות ונורמות מקצועיות שכבר לא חלים.

כלל אחד עבר כחוט השני בכל זה. מההתחלה קבע וגמן את הנורמה, והקפיד עליה בעצמו, שלא אוספים עתיקות לשימוש פרטי ושהאוסף שייך לקיבוץ ולציבור. לדעת עובדיה, בלי הכלל הזה הממצאים החשובים היו מתפזרים ואובדים, והמוזיאון, שהפך לנכס תרבותי וחינוכי לחברים ולציבור הרחב, לא היה קם בכלל.

מבחינת המבקרים, המשמעות היא שהאוסף רחב יותר ממה שחפירה אחת הייתה מניבה, אבל ההקשר המתועד שלו דל יותר משל דוח חפירה. לחלק מהפריטים יש מקום מציאה. על אחרים ידוע רק שחבר שדות ים מצא אותם איפשהו בקיסריה, או שסירה העלתה אותם ברשת.

וגמן רצה קטלוג של כל פריט באוסף, והוא לא יצא בימי חייו. אחרי מותו החליטו בני משפחתו וחבריו שמחקר מדעי על מה שרבים בקיבוץ עדיין קראו לו פשוט "האוסף של אהרון" יהיה ההנצחה הנכונה. רבקה גרשט מאוניברסיטת תל אביב ערכה את התוצאה: "ספר מוזיאון שדות ים: עתיקות קיסריה", לזכרו של אהרון וגמן, שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בתל אביב ב-1999, בעברית עם תקצירים באנגלית.

בהקדמה מסבירה גרשט את הבחירה שנעשתה בדרך. קטלוג מדעי מלא, שמזהה, מתאר ומתארך כל פריט, היה משתרע על כמה כרכים, ובעיקר בגלל העלות ירד מהפרק. במקום זה הכינו העורכים סדרת פרקים, שכל אחד מהם דן במבחר מייצג בדגש על הקשר, שימוש ומשמעות, ומעדיף חומר שלא פורסם קודם. חלק מהקטגוריות כבר פורסמו במקום אחר, מציינת ההקדמה: הכותרות בידי משה פישר, אבני החן בידי א' המבורגר, המטבעות בידי ל' קדמן, והכתובות היווניות והלטיניות היו אמורות לצאת כמונוגרפיות נפרדות של קלייטון מ' להמן וקנת' ג' הולום.

תוכן העניינים הוא התשובה הקצרה הטובה ביותר לשאלה מה באמת יש במוזיאון, כי זו הרשימה שקבוצת מומחים חשבה שהאוסף מצדיק. בביקורת על ספר אחר על קיסריה ב-Bryn Mawr Classical Review ב-2003, הפנתה חגית סיון את הקוראים למאמרים מ-1999 שנכתבו לזכר וגמן, שאותו כינתה מייסד "המוזיאון המקסים בשדות ים", שמכיל ממצאים רבים מהחפירות בקיסריה.

האוסף עדיין משמש חומר מחקר. פסלים מקיסריה שנמצאים בשדות ים ממשיכים להופיע בספרות הארכיאולוגית, והפרק של גרשט עצמה על הפיסול בספר מ-1999 מצוטט במחקרים מאוחרים יותר על פסלים מהעיר.

• פיסול: רבקה גרשט
• הכתובות היווניות והלטיניות: קלייטון מ' להמן וקנת' ג' הולום
• הכתובות הערביות: משה שרון
• מטבעות: אריאל ברמן
• מעמדו המשפטי והמנהלי של נמל סבסטוס בתקופה הרומית הקדומה: דן ברג
• אבני חן, קמעות וחותמות: שועה אמוראי-שטרק
• נרות חרס: ורדה זוסמן

קיבוץ שדות ים נמצא ממש מדרום לעתיקות, כל כך קרוב ששער הקיבוץ הוא השער הקרוב ביותר לתיאטרון הרומי. ובכל זאת המוזיאון נמצא מחוץ לגן הלאומי קיסריה, וכרטיס לגן לא מכניס אליו. נכנסים דרך הקיבוץ, לא דרך האתר הארכיאולוגי, ולשני המקומות יש שעות ותנאים שונים.

ההפרדה היא היסטורית ולא מנהלית. ממצאים מקריים מקיסריה ומסביבתה הוצגו בקיבוץ הרבה לפני שהעתיקות הפכו לגן לאומי, ומהתצוגה הזו צמח מוזיאון קטן ורשמי. הממצאים נשארו איפה שהיו מי שמצאו אותם.

המבנה מודרני, ויש שתי גרסאות לשאלה מי עיצב אותו. הערכים בוויקיפדיה העברית על שדות ים ועל בית חנה סנש מייחסים את תכנון המוזיאון הארכיאולוגי של הקיבוץ לשמואל מסטצ'קין, האדריכל הראשי של הקיבוץ הארצי, בוגר הבאוהאוס, שתכנן גם את בית חנה סנש הסמוך. בדברי ההוצאה על הספר מ-1999 המוזיאון מתואר כפרי התכנון והעיצוב של אהרון וגמן. ייתכן ששתי הטענות פשוט מתארות אדריכל ומקים מוזיאון שעבדו על אותו מבנה, אבל שום מקור זמין לא מכריע בזה, והעמוד הזה לא מתיימר להכריע.

השכן חשוב לתכנון הביקור. בית חנה סנש, שנחנך ב-26 במרץ 1950 ונפתח מחדש אחרי שימור בנובמבר 2020, הוא המוקד הגדול יותר, וחולק עם המוזיאון את האתר, את מספר הטלפון ואת הסדרי ההזמנה. בתוכנית המקורית שלו היה חדר למוזיאון עתיקות קיסריה, לצד ספרייה, חדר לימוד, חדר מוזיקה, במה פתוחה ואולם מופעים, ושם התחיל האוסף הזה לפני שעבר למבנה משלו.